הנרי קיסינג'ר, לדעת רבים מהדרג המדיני של התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, עוד הספיק עשרה ימים לפני שנפטר להתראיין בשני נושאים שהשאיר בהם חותם חשוב: המזרח התיכון וסין (בעניין סין הסתפק באמירה שעל ארה"ב להגיע להסדר עימה ושזו איננה מוכנה למלחמה בעניין טאיוואן), ובנוגע לישראל ולמלחמת עזה השיב שאיננו רואה כל פתרון של שלום לבעיה הפלשתינית כל עוד החמאס קיים וכי הדרך המועדפת להתקדם היא במגעים בין ישראל לעולם הערבי — שכן לשיחות עם הפלשתינים ממילא אין סיכוי. לשאלה אם ייתכן שלום ללא "פתרון שתי המדינות", תשובתו חד-משמעית: "שלום רשמי איננו ערובה לשלום יציב. מה שקרה עם החמאס מדגיש את הקושי שבפתרון שתי המדינות — אריאל שרון העניק לעזה עצמאות חלקית כדי לבחון את אפשרות שתי המדינות — אך רק סיבך את המצב לעומת זה שהיה ב-2005 (ההינתקות) — כך שפתרון שתי המדינות איננו מבטיח שלא יחזור מה שראינו בשבועות האחרונים (מעזה)". גם בשיחות שאני קיימתי עם קיסינג'ר במרוצת השנים, הוא חזר והדגיש שעל ישראל לפעול בעיקר על-פי שיקולי ביטחון ושהסכמי שלום אינם מהווים ערובה עבורם.
אך כפי שמתברר, זו איננה גישתו של ממשל ביידן (וגם לא של ממשלים אמריקניים קודמים) אם לשפוט על-פי הידיעות, לא בהכרח הבדוקות, על הרעיונות המנסרים בממשל לגבי המצב בעזה לאחר המלחמה והנושא הפלשתיני בכלל - ושבלשון המעטה, אינם תואמים את מטרות מדינת-ישראל; לפי הידיעות הנ"ל, העוסקים במלאכה במחלקת המדינה, בפנטגון ובבית הלבן מתכננים לעזה מיתווה ממשלי שבמרכזו תעמוד רשות פלשתינית "משופצת", מושג מעורפל שבוודאי איננו מספק את ישראל. טווי החוטים בממשל שכולל גם את מיודענו דן שפירו, שגריר ארה"ב לשעבר בישראל, אומנם מודעים לבעייתיות האינהרטית של הרשות, אך עוקפים זאת באמירה שמדובר בפתרון הדרגתי (מבלי לפרש לכמה זמן ובאילו תנאים).
בנושא הביטחון עמדת ישראל היא ממשל צבאי ישראלי לתקופת ביניים. עמדת הממשל לעומת זאת: כוח בינלאומי עד לכינון הרשות הפלשתינית ה"מחודשת". "בסופו של דבר", התבטא אחד הפקידים שמעורב בנושא, "אנחנו רוצים לראות בעזה מערכת ביטחון פלשתינית" - חזיון שאיננו יכל לספק את ישראל ואת תושבי דרום המדינה. גם ההתבטאות החוזרת ונשנית, כולל במאמר של הנשיא, שארה"ב לא תסכים להקמת חייץ ביטחוני ליד גבול ישראל צריכה להדאיג את התושבים שמתכוונים לחזור לישוביהם בעוטף עזה. יש, כמובן, פרטים רבים שלוטים בערפל, לא רק בצד האמריקני אלא גם מבחינת ישראל - כמו, למשל, התפקיד האפשרי של מצרים ושל מדינות "הסכמי אברהם" בהסדר עתידי, אך כרגע, מדגישה ישראל, התנאי לכל הסדר צריך להיות המשך המלחמה עד לחיסול החמאס כגורם רלוונטי, ולאיום המרומז מוושינגטון לגזור למלחמה תאריך סיום טרם זמנו מבחינה צבאית עלולה להיות השפעה שלילית על הסיכוי להשיג את המטרה.
ברור שלכל העניינים האלה, יש גם היבטים כלל-אזוריים וכלל-עולמיים — ואם נחזור לקיסינג'ר, הרי שבמלחמת יום הכיפורים הוא ניצל את המצב לא רק כדי להביא לישראל סיוע ביטחוני חיוני ודחוף, אלא גם למהלכים דיפלומטיים ואפילו צבאיים אפשריים שנועדו "למחוץ" את ברית-המועצות, ספקית הנשק ומשענתן המדינית של מצרים וסוריה, אל מחוץ לאזור. במלחמה הנוכחית גם ממשל ביידן מספק לישראל סיוע ביטחוני ומדיני חיוני, אך על-אף שהוא מודע לאיום של אירן על ישראל ובהיותה חלק מהציר האנטי-מערבי בראשות סין ורוסיה, גם על האינטרסים הבסיסיים של אמריקה - הוא איננו פועל בדרכים קיסינג'ריות אלא מעדיף להכילו, כפי שבא לביטוי גם בהיעדר תגובה אמריקנית ממשית לתוקפנות החות'ית בים האדום ולטרור של שלוחי טהרן בעירק ובסוריה - אולי כתוצאה מהשינוי היחסי והאבסולוטי שחל במעמדה של אמריקה מאז, אך גם מפאת הפילוגים הפוליטיים הפנימיים שבה.