השאלה הכי מדכאת שנשאלת בימים אלה היא "מה יהיה ביום שאחרי". למה זו שאלה מדכאת? כי כולנו מרגישים עמוק בבטן שמה שהיה הוא שיהיה. אנשים אוהבים להשתעשע במחשבה שתפיסות עולם משתנות או שרעיונות נודדים. המציאות מראה ההפך. גם אחרי ה-7.10, אנחנו חיים בעולם שבו אם הקונספציה שהאמנת בה כל חייך לא עבדה עד היום, אז זו בטח סיבה טובה להילחם עליה גם מחר.
התרחיש המסתמן נראה כרגע כך: המלחמה תסתיים, צה"ל ייסוג, מאות אלפי עזתים ישובו לשכונותיהם, יסמנו וי באצבעות, ותמונות מחורבות עזה ישטפו את העולם. עיתונאים יגיעו לתעד חדרי ילדים הרוסים ורחובות שנראים כאילו פגע בהם אסטרואיד. עזה תהפוך להיות הבייבי הבינלאומית, נשים יקוננו מול המצלמות, תמונות של "שיבה" יכסו את שערי העיתונים, כסף יזרום לעזה כמים לצרכי שיקום. האו"ם יגנה בפעם המי יודע כמה, כשלמעלה מ-100 מדינות ידרשו להעמיד לדין את ישראל על פשעי מלחמה. בתודעה הבינלאומית יכרכו את חמאס וישראל יחד, כמי שגרמו לאסון הנורא - שוב - של פלשתין, בעוד הערבים יציינו את ה-7 באוקטובר כ"חג ההתנגדות".
והכי גרוע: רעיון שתי המדינות יחזור לשולחן במלוא העוצמה. רעיון שכשל כבר ברגע לידתו - כ"ט בנובמבר 1947 - יהפוך להיות שוב מנטרה שמנהיגי העולם אוהבים לדקלם, בלי להבין כלום על שורשי הסכסוך. מחמוד עבאס בן ה-88 ימות בקרוב, תחתיו יקום מנהיג מיליטנט וכריזמטי יותר שידרוש צדק לפלשתין ושליטה מוחלטת בעזה. ההיסטוריה המדממת שבין 2005 ל-2023 תחזור על עצמה בדיוק מחריד. ישראל גם תאכל את הדגים המסריחים וגם תגורש מהעיר.
יש דרך ברורה להימנע מכל הרע הזה: קודם כל, להודיע כבר עכשיו שפתרון שתי המדינות נוסה ונכשל אינספור פעמים, כבר למעלה מ-76 שנה, כיוון שיש לנו עסק עם אויב צמא דם שלא יהסס לשחוט כל יהודי שבין הירדן לים; לדרוש התערבות בינלאומית ופתרון אחר לבעיה הפלשתינית, שאינו כולל הקמת מדינה נוספת ממערב לירדן; ולהודיע שישראל מתייחסת לעזה ואיו"ש כשתי ישויות נפרדות. המלחמה בעינה כל עוד לא נמצא פתרון בינלאומי שמקובל, בראש ובראשונה, על ישראל.
באשר לעזה - כפי שכתבתי בעבר, אם לא נפקיע אדמה במלחמה הזאת - לא ננצח. צה"ל מוכרח לרוקן את האדמה המקוללת של צפון הרצועה - ובעיקר את העיר עזה על שכונות המוות שלה ג'באליה, שג'אעיה וזייתון - ולהפוך אותה לשטח צבאי סגור, חרב ובלתי ראוי למגורים. תילי המוות של עזה יישארו בחורבנם ובשממונם. בינתיים, הלחץ בדרום הרצועה יעשה את שלו: במוקדם או במאוחר תתחיל תנועה של פלשתינים החוצה מרצועת עזה. המהלכים האלה, כשלעצמם, יתורגמו לתבוסה פלשתינית שתוציא לשונאי ישראל את החשק לחגוג.
אלו זמנים קשים שדורשים עמידה בלחצים. ועדיין, צריך להרים את הראש שניה מהמלחמה ולזכור שהזדמנויות שנוצרו היום - לא יחזרו על עצמן מחר. צריך לכוון לפתרונות גדולים יותר שלא מסתכמים רק ב"מיטוט חמאס" או ב"פירוז הרצועה", כיוון שחמאס הוא לא שורש הבעיה אלא האידיאולוגיה שמניעה אותו. נפתח חלון זמנים קצר ביותר להציע טיפול שורש לבעיה הזאת. אם לא נתעורר עכשיו, התיאבון הפלשתיני רק יגבר ואנחנו נמצא עצמנו, שוב, כבולי ידיים מול האויב הנורא הזה.