התקרית האיומה של יום שישי בבוקר, בה כוח צה"ל הרג 3 חטופים ישראלים חיים עשויה להתברר כאירוע שהוביל לסיום הלחימה. הלחץ של משפחות החטופים על קבינט המלחמה עושה את שלו. על השולחן, מן הסתם, משא-ומתן לעסקת חילופי שבויים נוספת. המחיר לא השתנה, וגם הפעם יחיא סנואר קובע אותו: לא רק שחרור חטופים אלא גם סיום הלחימה וקבלת ערבויות בינלאומיות לכך. אוסמה חמדאן, נציג חמאס, בביירות, אישר את הדברים הללו במסיבת עיתונאים בשבת. הנה סיבה ראשונה מדוע ישראל לא מנצחת.
ישראל, מתוך שיקולים הומניטריים, נלחצת (שוב) אל הקיר ונדרשת להכריע: המשך המערכה הצבאית ומיטוט חמאס (או לפחות יכולותיה הצבאיות של התנועה) או עסקה הומניטרית. אם הלחימה תיעצר, חמאס תיוותר בשלטון. חלשה יותר, פגועה יותר, אבל בשלטון. לתרחיש סיום כזה יש משמעויות כבדות לא רק על תמונת הניצחון הצבאי, אלא גם על היעדר ניצחון אזרחי. קשה לראות חזרה של תושבי עוטף עזה לבתיהם במספרים גדולים במציאות בה האיום הביטחונילא הוסר מעל העוטף. ולמי שיש ספק, חמאס תשתקם ותחזור לתקוף.
אם תיבחר החלופה השנייה, המערכה הצבאית תימשך. זה כמובן, מגדיל את הסבירות לטעויות נוספות של כוחותינו ולצערנו הרב גם את הסבירות לעלייה במספרם של הלוחמים שלא ישובו. במצב הזה, גם החטופים, כנראה, לא יחזרו. גורלם ייחרץ. בסבירות גבוהה לשבט. מאז חודשה הלחימה, לא חזרו ישראלים חיים מהרצועה. המחיר של המשפחות יהיה כבד מנשוא, אבל לא רק שלהם. הוא שובר את החוסן הלאומי ומכרסם את האמון, אם יש עוד כזה, של האזרחים בדרג המדיני המוביל את המערכה (תחת מטרייה אמריקנית צמודה). בכל חלופה שיבחר הדרג המדיני לא ננצח. אלו הן מילים קשות, אך זו תמונת המציאות שאני מציע לאור מורכבות הזירה והחלופות הגרועות שיש לישראל.
אני מחזיר את הקוראים ל-7 באוקטובר לרגע קט: אז ישראל הפסידה שלוש פעמים: נרצחו בבתיהם למעלה מ-1000 ישראלים, נכבשו שטחים בריבונות ישראלית לפרק זמן של שעות ארוכות ונכבשו סמלי שלטון בדמות מפקדות צבא ותחנות משטרה. ההפסד הזה כבר רשום בדפי ההיסטוריה אך חמור מכך, הוא מתויק אצל חמאס כניצחון מזהיר, הרבה מעבר למה שסנואר חלם עליו. ויש עוד: צפייה בערוצי הטלוויזיה בישראל מייצרת אצל הצופים תמונה של התקדמות במערכה והישגים טקטיים. דוגמאות: מחבלים מסגירים את עצמם, תמונות של מחבלים מוסרים נשק ודיווחים על מספר גבוה של מחבלים. אלו הישגים טקטיים. לא יותר מזה. התמונה בערוצים האחרים שונה ולא ניכר לחץ אצל האויב.
אז מה עושים כעת? עכשיו ישראל צריכה להחליט אם היא הולכת עד הסוף ומשנה בכל מחיר את המציאות בגבול הדרומי או שהיא עוצרת מסיבות הומניטריות. כדי לייצר הישג משמעותי, שאולי יהפוך לניצחון, ישראל חייבת לייצר תוכנית ליום שאחרי הלחימה, שתבטיח את האינטרסים הביטחוניים שלה בגבול עם רצועת עזה. לשם כך, היא צריכה מעטפת אזורית ובינלאומית רחבה שתתמוך בדרישותיה. להגיד "לא חמאסטן ולא פתחסטן" זה לגיטימי, אך גם אנכרוניסטי. הגיע הזמן שישראל תיזום לא רק מהלך צבאי (שלא היה קורה מלכתחילה אם לא היה מספר כה גבוה של נרצחים), אלא גם מהלך מדיני, שיאפשר לה לא רק לקבל גיבוי מוושינגטון ומדינות ערביות באזור אלא גם לעצב מציאות חדשה, הנוחה לה. רק זה יאפשר להתנחם בניצחון מסוים, שגם הוא לא ישכיח את המחיר העצום שמשלמת החברה הישראלית.