כפרפרזה לשירו של אז'ן פוטיה ובתרגומו של אברהם שלונסקי נכתבה השורה: "עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה". המנון השמאל הפוליטי, האינטרנציונל ובימים אלה אין מתאים להשאילו מאשר מדינת ישראל הנמצאת במלחמה מורכבת, מאתגרת וקשה, מלחמה שאמורה לשנות סדרי בראשית בשאלת קיומה של המדינה היהודית היחידה בעולם.
בצפון ובדרום, במרכז ובעולם, בכל מקום בו חיים יהודים תשתנה המשוואה, לא עוד נרדפים, קורבנות, נטרפים, מוכים וחבולים. לא עוד מובסים, פליטים בארצם, גולים בתוך עמם. אנו חיים בתוככי פרק היסטורי הנכתב בימים אלה בין כתישה לחילוץ, בין כיבוש לשחרור, בין חלום למציאות, בין עבר להווה.
העם היהודי אשר מיגן עצמו לדעת מיום שיבתו למולדתו ומתחייתה המחודשת של האומה, לאחר 75 שנות הגנה, עובר היום לשלב החשוב של התקפה, העולם הישן של יום לפני שבת שמחת תורה אינו יכול עוד להתרחש, גבולות המדינה היהודית צריכם להיות בטוחים, בצפון ובדרום כמו במרכז הארץ. לא יישמעו עוד מילים כמו הכלה, ספיגה, הבלגה, כי אם הכרעה, הכנעה, ניצחון.
הדבר תלוי בראש ובראשונה בנוף בני העם היהודי בארץ ובעולם. אם רק נחליט, גם במעמד צד אחד, שתם עידן הירי על יישובים במדינת ישראל, תם עידן רצח ישראלים ברחובות, תם עידן בניית ממ"דים, מקלטים, תם עידן התמגנות אובססיבית, אם רק נחליט, הרי שהעולם הישן אותו נחריבה במעשים עד היסוד הוא לא חזון עוועים כי אם חזון אפשרי.
אנחנו רק צריכים להחליט, לא עוד נרדפים כי אם רודפים, לא עוד נגררים כי אם מובילים, לא עוד מתנצלים כי אם חדים כתער, לא עוד מגמגמים כי אם רהוטים, לא עוד חלשים כי אם חזקים, לא עוד נרפים כי אם עוצמתיים, לא עוד מובסים כי אם מעוטרים בעטרת ניצחון.
מילים אלה נשמעות כמו חזון נביאים בבחינת " לא יישא גוי אל גוי חרב", נשמעות כמו אוטופיה שאינה בת-השגה, ולא היא. מדינת ישראל של אחרי שבת שמחת תורה חייבת לשנות חשיבה מול מבקשי נפשה והמייחלים להשמדתה, מדינת ישראל על הנהגתה הצבאית והמדינית צריכה לרצות, לרצות לנצח, לרצות להכריע, לרצות להביס, לרצות לחיות ללא טילים מעל ראשה, ללא מחבלים מתחת לביתה, ללא רוצחים בסלון ביתה, היא רק צריכה להחליט.
כדי לחולל תמורות נדרשות אלה, בתום המלחמות בדרום ובצפון, העם צריך לבחור להנהגה מדינית וצבאית רק במי שפועל לשינוי גישת התבוסתנות, רק במי שאינו מכיר את המילים, הכלה, ספיגה, כניעה, רק במי שנדבק ברוחו האיתנה של העם הבריא, העוצמתי, העם אשר גובה ממבקשי נפשו את המחיר הנורא ביותר.
רוח העם בימים אלה מלמדת אותנו שיעור נפלא בעוצמת הרוח ההיסטורית, באמונה בצדקת הדרך, בפריחה מחודשת של השורשים העתיקים, הרוח הזה מנשבת במלא עוזה ובקולה החרישי אך הבוטח מבהירה, עולם ישן עדי היסוד נחריבה.