המודל של יעקב
אפתח בשאלה: מה המשותף בין פרשת וישלח לפרשת ויגש, וּבין יהודה לאביו יעקב אבי האומה היהודית? התשובה היא - התרגיל הדיפלומטי המבריק שהגה יעקב אבינו במפגש עם עשו אחיו, שזמם להרוג את יעקב ואשר יכול לשמש מודל ליחסים בין עמים וּליחסי אנוש בכלל. המודל הוא:
דורון, תפילה וּמלחמה.
יעקב מתכונן לשלוש אפשרויות:
דורון - פיוס עם עשיו ופתרון הקונפליקט בדרכי שלום, לשם כך העניק יעקב לעשיו מתנה ענקית מנקרת עיניים, שיכולה למלא אולמות שלמים ואשר תשביע את רעבונו התמידי ל"רב" ( בניגוד ליעקב השמח בחלקו, שמסתפק ב"כל" וּמאושר בכל מה שיש).
מלחמה כברירת מחדל וכאפשרות אחרונה ובראש ובראשונה הוא שולף את הנשק הסודי שלנו -
התפילה. לכל אלה קודמת הכנה מודיעינית מדוקדקת ופתיחה בקריאה לשלום באמצעות שיגור המלאכים.
שימו לב, התפילה מופיעה כאפשרות השנייה וּממוקמת באמצע בין דורון למלחמה. לכאורה התפילה הייתה צריכה להתמקם בראש כאפשרות הראשונה. מדוע היא תופסת את המקום השני בלבד? לענ"ד הסיבה היא, שהתפילה מועילה רק לאחר
השתדלות. התפילה צריכה להיות מלוּוה במעשה וּבנקיטת פעולה מצד האדם לקידום הנושא. התפילה להצלחה דרושה לשתי האפשרויות, הן לפיוס והן למלחמה, ואולי גם משום כךּ היא ממוקמת
במרכז. במקום טוב באמצע ביניהן.
המודל של יהודה
יהודה, המבקש להחזיר את אחיו בנימין לחיק יעקב אביו, מאַמץ במפגש עם שר האוצר יוסף המושל במצריים את המודל הדיפלומטי המבריק הזה מבית היוצר של אביו.
מעניין לציין קווי דמיון בין המפגש המוּדע של האחים יעקב ועשיו, למפגש
הבלתי מודע של יהודה עם אחיו יוסף. יהודה, בדומה לאביו, כפי שמצביעים חז"ל, התכונן אף הוא לתפילה, לפיוס ולמלחמה, כמודל טקטי ואסטרטגי להשגת השחרור של בנימין.
אכן, בצד האסרטיביות שמפגין יהודה כלפי יוסף, מושל מצריים, והדברים הקשים שהוא משמיע באוזניו,כדי לשחרר את בנימין. את דבריו הוא פותח בסימן של פיוס ושלום, תוך הקפדה על גינוני מלכות: דיבור בגוף שלישי כשהוא מציג את עצמו כעבד בפני אדונו. כדיפלומט מבריק הניחן ביכולת רטורית, והוא לא פוסח גם על שלב ההסברה ומגולל ברהיטות את הרקע וההיסטוריה המשפחתית.
למרות שיעקב מתכונן במבצע לוגיסטי רְחַב היקף לשתי האופציות
במישור המעשי: הדורון הוגש בדמות מתנת ענק בצד הכנה מדוקדקת לחזית מלחמה, מתברר כי בסופו של דבר לא נזקק לשלב המלחמה המעשית. יהודה
משַלב בו-זמנית את שתי האפשרויות - פיוס וּלחימה - וּבמישור
המילולי (אם כי במדרש יש דעה שיהודה ניסה לשלוף את חרבו והיא לא נשלפה). כל זאת במסגרת מסע השכנוע שלו לפני המושל יוסף, שמטרתו להביא לשחרור בנימין. לשני השלבים האלה קדמה, איך לא,
התפילה.
התפילה
היכן התפילה? היכן האזכור לתפילה בפסוק? אם שמתם לב, פרשת ויגש היא המשך ישיר לשיח הנוקב המתנהל בין יהודה ליוסף בסיומה של פרשת מקץ. לכן הפתיח של הפרשה "ויגש יהודה" הוא מיותר. חכמינו מצביעים על הביטוי
"ויגש" במשמעות של
לְשון תפילה ( עיינו "וַיגש אברהם" בפרשת וירא, וכן "ויגש אליהו" בספר מלכים).
לי הביטוי ויגש מזכיר ביטוי דומה המתייחס לתפילה:
"וַיִפגע בַּמקום", שנאמר על
תפילת ערבית שקבע יעקב אבינו. הביטוי "במקום", שהוא גם
כינוי לה', שהוא מקומו של עולם, מחַזק לדעתי פרשנות זו שמדובר בתפילה.
הפתיח של הפסוק מעֵבר לפשט ברובד הפרשני נראה לי שתומך אף הוא בגירסת התפילה. במיוחד רומז לכך הביטוי 'אדונִי', שהוא כידוע כינוי לבורא, אדון העולם. וכך, במקביל לפשוטו של מקרא - הפנייה לשליט מצריים, מתחוללת לה תפילת יהודה אל הקב"ה שיצליח דרכו, וּמכוחה הוא שואב כוחות ותעצומות נפש לפנות לשליט בבקשה לשחרר את אחיו בנימין. וכך ניתן לפרש את הפתיח המצביע ברמז שקוף על התפילה: "
בי אדונִי, ידַבר נא עבדך דָבָר באוזנֵי
אדונִי" וּמהו הדיבור בערוץ הישיר לה', אם לא תפילה?
למעלה מכך . נראֶה שיהודה ניבא ולא ידע מה ניבא. שהרי המושל שניצב לפניו בִֹּמלוא הדרו הוא לא אחר מ
יוסף אחיו, הלא הוא יוסף הצדיק שהצהיר ברמה במצריים האלילית, קבל עם וּפרעה המלך, על אמונתו החד-משמעית באלוקים:"בלעדַי,
אלקים יענה את שלום פרעה", ואפילו הדביק את פרעה באזכור הקב"ה.
וכך, מבלי משים, בתת מודע רמז למושל הבלתי מעורער של מצריים, במעמד של מלך - "כי כמוך כפרעה" - כי הוא פונה אליו מתוקף אמונתו זו בה' שאף השליט דוגל בה וּמהווה שפתם המשותפת. כי כמוך כפרעה ניתן לפרש כחיוב על מעמד השליט בפֹעל כמלך, אך בו-זמנית גם לשלילה על היותו רודן כמו פרעה.
המודל והיצר
ראינו שהמודל "דורון, תפילה וּמלחמה" משַמש תרגיל דיפלומטי מבריק בהתמודדות עם אויבים ולצורך השגת מטרות בכלל.
בואו נלך צעד אחד קדימה. מיהו האויב האולטימטיבי הגדול ביותר שלנו, של כל אחד ואחת מאיתנו, הפועל 24/7 ללא הפסקה? עוד לא ניחשתם?
יצר הרע! אז הבה נפעיל בראש ובראשונה נגדו את התכסיס שכבר מוּכר לנו מיעקב אבינו וּמבנו יהודה, וּבכך נקל עלינו את ההתמודדות עימו, וננַתב אותה לאפיק יעיל.
במאמריי הקודמים הצבעתי על שתי דרכים אפשריות להתמודדות עם היצר: דרך
המלחמה הקשה, הסוחטת מאיתנו אנרגיה וּמשאבים רבים, ודרך
החיוב וראיית האור המומלצת והקלה יותר. שתי הדרכים מעוגנות בפסוק המַנחה בתהילים מפי נְעים זמירות ישראל:
"סוּר מרע, וַעשֵה טוב". דרך אחת הסטנדרטית מובילה מהשלילה "סוּר מֵרע" אֶל החיוב "עשֵה טוב". איך תעשה טוב? על-ידי סוּר מֵרע".
לעומתה הדרך השנייה המועדפת וּּמומלצת בחסידות היא דרך האור, המובילה מהחיוב "עשה טוב" אל "סוּר מרע" התרחקות מהשלילה. בדרך זאת הגישה היא הפוכה: איך תסור מרע? על-ידי "עשֵה טוב". הדרך הזאת היא דרך של פיוּס, העונה על הקטגוריה "בקֵש שלום ורדפהו".
וּבהתאמה למודל: כדי להתגבר על היצר הרע דרושה
השתדלות. זו יכולה להתבצע בדרכי שלום, פיוס, וּבמונְחי המודל -
הדורון. כאמור זוהי הדרך הרצויה והמועדפת והקלה יותר לביצוע. הדרך השנייה, הקשה יותר למימוּש, היא מלחמה ביצר, וראוי לאמץ אותה רק כ
ברירת מחדל. בשתי הגישות אנו זקוקים להרבה סייעתא דשמייא ולִתפילה להצלחה.
חידה: איך מקטינים קו מבלי לגעת בו? התשובה (זוכרים? ) משרטטים קו מקביל. ככל שהקו המקביל השני יהיה ארוך יותר, כך יקטן הקו הראשון. ככל שנַרבה אור, שלום ואהבה - על-ידי נתינה מילולית, מילה טובה וחיוך, או עזרה מעשית - כך יקטן הכעס שלנו, השנאה כלפינו וּכלפי הזולת וכדומה.
בתחבולות תעשה לך מלממה
במלחמה יש לבחור כאמור כברירת מחדל בלבד. אולם אם כבר, אז הציע שלמה המלך, הֶחכם מכל אדם כי 'בתחבולות תעשה לך מלחמה'.
זוכרים את הֶעני שנשדד וכל כספו נלקח ממנו. מֶה עשה? ברעיון מבריק שעלה במוחו בעזרת השם, ביקש מהשודד לחורר בכדורי הירי שבחרבו את כל מעילו וכובעו, שלו כדי שאשתו תאמין לו שנשדד. עד שהשודד רוקן את כל המחסנית. או אז התנפל עליו היהודי ונטל ממנו את כספו בחזרה.
אכן, זו הדרך שיש לנקוט נגד היצר. להשתמש בכל התכסיסים האפשריים העומדים לרשותנו. למשל, להשיב לו במטבע הלשונית שלו. כך לדוגמה כשהיצר הרע מפתה אותנו להמשיך לישון ולא לקום לתפילה, נוכל לענות לו: " ומה איתך? אתה עובד בלי הפסקה. כדאי שתלך לנוח קצת."
אם הוא מנסה להחליש את רוחנו כשהוא מרעיף עלינו את פניניו בנוסח: "אין לך סיכוי. אתה לא שווה, אתה לא יכול", נשיב לעצמנו
בהיפוך: כן, אני יכול, אני שווה ויש לי סיכוי. הטכניקה היא להכיר את הנשק של האויב הזה חסר המעצורים ולהערך בהתאם בטכניקות הנכונות עד הניצחון שלנו.
היצר הרע הוא האויב האולטימטיבי בהא הידיעה. עד כי כל אויבי ישראל, שהם בעצם אויבי היהדות, ובראשם מצרים, התגלמות האיסלאם, ועשיו שהוא התגלמות הנצרות בדמות אדום - וצאצאיו בני עמלק - הם כולם התגלמות היצר הרע וסמליו הרעים.