אין את מי לשאול
היום, כ"ילדה גדולה", אני חושבת על הוריי. אף פעם לא עלה על דעתי לשאול את אמי על חייה, אלא הסתפקתי במה שסיפרה לי בשיחות אקראיות. ידעתי שהייתה יתומה מהוריה מגיל מאוד צעיר, שהיה לה אח בשם "אברהם", שמת בעודו תינוק. שדודה, אח אביה, לקח לעצמו את כל הרכוש שהשאירו אחריהם הוריה, והכניס אותה לכפר "שפיה", לחיות וללמוד עד גיל 14. אחר כך החזירה לביתם כדי שתעבוד בספונג'ה בבתי אנשים, "כדי לעזור בפרנסת המשפחה", כך אמר והפסיק את לימודיה בכפר. בעבודה זו עבדה עד סוף חייה שנקטעו בגיל 50 בשל תאונת דרכים!
עברו שנים, והיום אני כה מצטערת שלא התעניינתי יותר בחייה ובחיי אבי שנפטר בעודי ילדה קטנה. היום אני רצה מקרוב משפחה זקן אחד למשנהו, אלה שנשארו עדיין בחיים ובקושי זוכרים איך קוראים להם, ומנסה ללקט פירורים מחייהם של הוריי ובני משפחותיהם ולהכירם טוב יותר. לדעת באיזו סביבה גדלו, מהם קורות חייהם וכשעלו ארצה מתימן, היכן חיו ומה היה מצבם בארץ. איך הוריי הכירו זה את זה, כי היה הבדל ביניהם של לפחות 13 שנים. אולי שידכו ביניהם כי היו יתומים? אלף שאלות ואף לא תשובה אחת!
אני כותבת זאת בכאב, כדי לומר לצעירים שבינינו, שישאלו את הוריהם וסביהם על אודות המשפחה, כי הם לא יחיו לנצח. שיידעו מאין באו ולא רק ירדפו אחרי החיים הטובים בהווה ויזכרו להכיר את קורות בני המשפחה לפני שיהיה מאוחר מדי, כמו שקרה לי. טוב שיש בתוכנית הלימודים בבתי הספר את עבודת "שורשים" ו"עץ היוחסין" של המשפחה. כך התלמידים שואלים שאלות את הוריהם וסביהם על אודות המשפחה, כותבים על כך ומצילים מידע חשוב שעובר לדורות הבאים.
תמונה באלבום של אימא
היה זה בשנות השבעים של המאה הקודמת. התחלתי את עבודתי ככתבנית במשרד החינוך והתרבות ברשות הספורט. המנהל החדש שנכנס למשרד שלנו היה עשהאל בן דוד. הוא ברכנו לשלום וישב בחדרו. הבטתי בו, גבר בעל גובה בינוני, רזה, שיער ראשו היה לבן, מתולתל וסבוך, שביל בצד... ואז אמרתי לחברתי, מזכירת המחלקה: "תשמעי, אני מכירה את האיש הזה, ראיתי אותו באיזשהו מקום".
"לא ייתכן", אמרה, "הוא לא ירושלמי ופעם ראשונה הוא בא למשרד והיכן יכולת להכיר אותו?" לפתע, נזכרתי! בטח שאני 'מכירה' אותו, הרי תמונתו נמצאת באלבום של אמי המנוחה, חנה סיאני (לבית שרעבי). בתמונה, בשחור לבן, באלבום, הוא היה בעל שיער כהה מתולתל, עם אותה תסרוקת של שביל בצד, לבוש חולצה רוסית שחורה עם רקמה לצוואר היורדת בקו ישר על החזה... ברור, זה עשהאל, המדריך של אימא שלי מכפר 'שפיה'.
אחרי שהמזכירה הכינה לו כוס קפה, הוא ביקש מכל חברי הלשכה להיכנס אליו אחד אחד ולהכירנו אישית. הגיע תורי. נכנסתי, הוא הזמינני לשבת ולפני שפנה אליי אמרתי לו: "מר בן דוד, מה התמונה שלך עושה באלבום התמונות של אימא שלי?"
הייתם צריכים לראות את פניו שהסמיקו באחת, כאילו תפשתי אותו בקלקלתו ופתיעה גדולה כיסתה אותם. "ומי זאת האימא שלך?" שאל. "אימא שלי נקראה חנה שרעבי בנעוריה...", עוד לא סיימתי את המשפט והוא הביט בי בעיניים תמהות ושאל: "מה? את הבת של חנולה הגיבורה?"
מעשה הגבורה של חנולה
"חנולה? איזה מין שם זה?" שאלתי. "זה שם החיבה שלה, כך קראנו לה "חנולה הגיבורה!" אמר. "ומה היא עשתה שקראתם לה כך?" וציפיתי סקרנית לשמוע את תשובתו.
"הו, חנולה הייתה אחת החניכות הכי טובות שהיו לי ב'שפיה'. היא הייתה ילדה יתומה מהורים, כפי שבוודאי את יודעת, ודודה, הכניס אותה לכפר 'שפיה' עוד שהייתה ילדה קטנטונת. חנולה גדלה והייתה למנדוליסטית הראשונה של תזמורת המנדולינות שלנו, אבל לא משום כך קראנו לה 'גיבורה', כי המעשה שהיא עשתה למען חביבה, חברתה הטובה, אף אחד מחברי וחברות הכפר לא העז לעשות! וראשית, אספר לך על קצה המזלג קצת היסטוריה.
כידוע לך, הברון רוטשילד רכש אדמות בארץ ישראל וביניהן, גם את אדמות כפר 'מאיר שפיה', הסמוכה לזכרון יעקב. הוא קרא לו 'מאיר', על שם סבו. השם 'שפיה', בא מהשם של כפר ערבי שהיה קיים שם: 'שוויה', אז קראו לכפר בזמנו: 'מאיר שפיה' והיום, קוראים לו 'שפיה' בלבד.
בתחילה גרנו בצריפים ולאימא שלך הייתה חברה מאוד טובה, חביבה שמה. חביבה נפגעה בתאונה והייתה בצריף ששימש כמעין מרפאה או ליתר דיוק כמעין בית חולים קטן לבני הכפר. קרה המקרה ופרצה שם שריפה, שכילתה את תכולתו. הגברים שבכפר הוציאו חברים חולים שהיו קרובים לפתח המרפאה, אך לא יכלו להוציא מהצריף את חביבה, כי הייתה בחדר האחרון ועל כיסא גלגלים. צעקותיה המרות נשמעו בכל הכפר, אך אי-אפשר היה להיכנס לשם ולהצילה בשל הלהבות שפשטו בכל חלקי הצריף.
חנולה, לא היססה, שפכה על עצמה שני דליי מים ונכנסה לתוך הלהבות והוציאה מהמרפאה הבוערת את חביבה, ישובה על כיסא הגלגלים שלה, מאחר שלא יכלה לעמוד על רגליה ולברוח מהצריף החוצה ולהציל את עצמה. המסכנה לא החזיקה מעמד ומתה לאחר מספר ימים, וחנולה, נכוותה בכל חלקי גופה וכל שערות ראשה נשרפו.
אין מילים בפי לתאר את מה שאמך עברה עד שהחלימה כליל. איזה טיפולים כואבים עברה במשך חודשים, עד לריפוין של כל הכוויות שכיסו את ידיה, רגליה וחזית גופה, כוויות שהותירו בגופה צלקות לכל ימי חייה! אבל לפחות היא ניצלה. ימים רבים בכתה חנולה על מות חביבה ידידתה הטובה.
זו הייתה חנולה הגיבורה שלנו, נערה נמוכת קומה וגיבורה ענקית! אשרייך שזכית להיות הבת של אישה כזאת אצילה וגיבורה!" כך אמר לי עשהאל, קם ממקומו ואף אני קמתי ממקומי. הוא לחץ את ידי בחמימות, וכאילו לא עברו עשרות שנים מאז המקרה. ואז הוסיף: "אין צורך לבחון אותך ולשאול אותך שאלות. בטוחני, לאור היכרותי את אמך, שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ", כך אמר וחייך אליי בפנים מאירות. יצאתי מחדרו, והוא קרא אליו עובד נוסף לערוך עמו היכרות.
"מה קרה ביניכם כל כך הרבה זמן בחדר?" שאלה מזכירת הלשכה והביטה בי במבט ממזרי. צחקתי ואמרתי: "הוא סיפר לי על אמי פרטים שלא ידעתי על אודותיה." "מה? מהיכן הוא מכיר את אימא שלך?" שאלה בסקרנות, אבל אני לא סיפרתי לה דבר, רק חייכתי ביני לביני ונתתי למחשבותיה לסעור בתוך ראשה כשעיניי נוצצות משמחה לגלות, איזו אם ללא חת הייתה לי. ת.נ.צ.ב.ה.