(הקדמה. עיקר הפוסט ייכתב במשך הלילה)
מכונת הרעל בלשון קטיפה
השעה הייתה 17:58. אלמוני טלפן אליי. לשונו קטיפה. נעים דיבורי ישראל. אנו מכירים. אנשים הקרובים לנו קבורים בחלקה אחת. פעם גם ראיינתי אותו ב"ערב חדש". יכול להפריע? כן.
זהו, שמתוך דברי הוקרה כלפיי הוא רוצה להביע את דעתו, שאני מפריז בבולמוס ובפולמוס נגד בנימין נתניהו. צריך להתלכד. להניח עתה לנתניהו. בבחירות כל אחד יאמר את אשר בליבו בפתק הבוחר.
מה בעצם המסר? הוא רוצה מדינה יהודית. מעמד מיוחד לדרוזים ולצ'רקסים. גם זכויות לערבים. אבל לא מדינת כל אזרחיה. אמרתי כי הרחיב את הנושאים.
הציג את עצמו (ואני מאמין לו) כאקדמאי בעל תואר גבוה. ההפגנות בחצי שנה שלפני המלחמה לא היו דמוקרטיות. השבתי לו כי איני יכול לקבל את עמדתו. ביבי מסכן את קיומה של ישראל והדחתו מתפקיד ראש הממשלה חיונית דווקא למענה.
אבל הוא בשלו - ההפגנות היו אלימות. אלימות? הרי ההפגנה היא חלק מהותי בדמוקרטיה (בלבי אמרתי, והרי נתניהו זכור מכיכר ציון כאשר בכירי ובחירי הליכוד סירבו לבוא ולעמוד לצידו או ירדו מהבימה, בהם - לפי הא"ב - אהוד אולמרט, מיכאל איתן, בני בגין, דוד לוי, דן מרידור, ראובן ריבלין.)
עובדה, אמר קול הקטיפה, שעצרו צעירות שבאו להפגין למען גוש-קטיף, ולא את המפגינים העכשוויים (זה נכון. ב-2005 כתבתי למיטב זכרוני במעריב בעד זכותן להפגין נגד ההינתקות.).
ואז הגיע הקרשצ'נדו: אהוד ברק יזם הפיכה שלטונית בישראל. אתה שומע מה שאתה אומר? ברק עם חמישה צל"שים יזם הפיכה במדינת ישראל? אתה מושפע ממכונת הרעל. הוא בשלו.
מסקנה: אם אפילו אנשים כאלה מאמינים לכזב הזה צריך לזרז את הדחת ביבי בדרכים דמוקרטיות. ניתקתי את השיחה.