שאלה: מהו ההבדל בין כתב לתחום מוגדר לבין "שליח מטעם... לדבר עבירה"? תשובה: דרך הביצוע של שליחותו. אני עוקב כבר תקופה ארוכה אחר עבודתם של הכתבים הצבאיים ברשתות התקשורת הכתובות והמדוברות, משום שנושאי הביטחון הלאומי בהם הם עוסקים היו חשובים תמיד והפכו לאחרונה לקריטיים עוד יותר. כתב צבאי (מקצועי) אמור לנתח מציאות ביטחונית על-פי עובדות: איומים, פעולות, תוצאות, הישגים והשוואות עובדתיות בין תכנון לביצוע. מובן שכל אלה הם פונקציה של המידע הזמין ושל ההיתרים הצנזוריאליים שבתוקף. במובן זה שליח לדבר עבירה - הוא כתב לכל דיסציפלינה ובכלל זה כתב צבאי - המשמש דובר בפועל של הסקציה האינטרסנטית שעליה הוא מדווח אך לא מדברר. בשתי הקטגוריות עשוי הכתב-שליח להיות בעל ביצועים טובים או ירודים; פונקציה של ידיעותיו, קשריו, הבנתו את הסיטואציה ויכולתו לנתח, לפרש ולמזג באופן עצמאי את המידע שבידיו עם משמעות אקטואלית לסיטואציה נתונה, ברמת סבירות גבוהה ככל האפשר. במציאות הישראלית, שהיא מציאות רוויה במשמעויות ביטחוניות מסוגים שונים וברמות הכללה שונות, כמעט לכל רשת שידור או רשת תקשורת המונים יש כתב או כתבים צבאיים. אצל חלקם זהו עיסוקם הקבוע וחלקם עוסקים בנושא על יסוד עברם, ידיעותיהם, קשריהם ותחביביהם - או תמהיל של כל הדברים הללו יחד. ישנם מעט מאוד כתבים נקיים מ"זיהומים" שמקורם בהטיה אידאולוגית, השתייכות חברתית-אירגונית או אינטרס סמוי שעשויים לחבל באופן מהותי בטיב עבודתם. חבלה כוללת: "חצאי ורבעי-אמיתות", פרשנויות מוטות אג'נדה, צנזור עצמי סלקטיבי של ידיעות כך שהצגתן תעמוד בקנה אחד עם "סיפור מעשה לגיטימי", דיווח מוטה זיקה פוליטית, או דיווח רווי שיוכים ומובאות מוטי אג'נדה חברתית או פוליטית. המשבר החברתי בישראל במחצית הראשונה של שנת 2023, חידד איפיונים אלה באופן ניכר עד כי כיום קשה מאוד לזהות כתב צבאי שאינו מייצג גורם ארגוני, זרם מחשבתי או פוליטי מקומי ולעיתים גם כזה שמוטה אוריינטציה או קונספציה מדינית או אידאולוגית בינלאומית שאינה מכוונת לידע את הקוראים בעובדות אלא להשפיע על תודעתם. שאלת הנזק הכלול בסוג זה של מימוש המשימה המקצועית, על-פי התרשמותי, אינו ממלא בעבודה זו תפקיד משמעותי. עניין זה ניתן לאבחון כאשר משווים את רמת הקוהרנטיות בין דברי הכתב למדיניות הארגון עבורו הוא עובד, או לשונות שבין דיווחיו לדיווחיהם של עמיתיו ברשתות אחרות באותם נושאים. בין כל הכתבים הצבאיים הקבועים והמובהקים של ערוצי הטלוויזיה שלנו - 4 במספר - לטעמי המקצוען והרהוט ביותר הוא ניר דבורי, בערוץ 12. אבל הוא גם המזוהה ביותר עם קו-שיוך סקטוריאלי מובהק: צה"ל ומערכת הביטחון. לטעמי דבורי משמש בפועל כ"משלים האזרחי האידאלי לדובר צה"ל" (עם חופש ביטוי נרחב יותר מזה של הדובר עצמו). זיקה זו באה לידי ביטוי מובהק בשתי רמות בהתייחסויותיו לשאלות או הערות המטילות ספק, ביקורת או דופי במעשי או מחדלי הדובר, או ב"הסברים הפורמליים" של מערכת הביטחון לשלוחותיה. בתוכניות האקטואליה העיקריות של ערוץ 12 ובפנלים של החדשות, מציאות זו בולטת לעין. אילו שימש במקום סנגור קבוע למערכת הביטחון, דובר משלים ואובייקטיבי למה שדובר צה"ל נמנע מלומר או אינו יכול לומר מטעמים מובנים, היה משרת את הציבור שירות חשוב וטוב יותר במיוחד בצוק הימים של מלחמת "חרבות ברזל"; וגם את צה"ל ומערכת הביטחון. דובר צבאי "כיס-מאן" יוצר לדעתי בשומעיו תחושת אי-נוחות וספקנות בגלל החשיבות האובייקטיבית של הנושא, וכך הופך לחיבוק של דוב... כתב צבאי שקרוב יותר לרמת האובייקטיביות שהייתי מצפה לראות אצל כתבים צבאיים בכלל הוא הלל ביטון רוזן - ערוץ 14. אולם לו חסרונות אחרים שטעונים שיפור והשלמת יכולות - בעיקר בתחום עומק הדיווח והקשריו למציאות הכוללת; אלא שלא הוא אישית נושא דברי אלה. אין בכוונתי להציג כאן תמונה שלמה של כישורי הכתבים הצבאיים שלנו, אלא להעיר ולהדגיש אחת החולשות המובהקות שלהם - זיקה אידאולוגית ו/או סקטוריאלית מובהקת וקלה לזיהוי, הפוגעת בערך דיווחיהם, באמון בהם, ובתרומתם לציבור האזרחים בהבנה נכונה של המציאות הגיאו-אסטרטגית המורכבת בה אנו נתונים. לצערי, הדרך היחידה הפתוחה כיום למאזינים להתגבר על לקונות אלה היא לעיין ולהקשיב למיגוון רחב של תחנות ופרשנים במטרה לבור את המוץ מהתבן ו"לראות" את העובדות בתוך שפע מלל הסרק בו מזינות רשתות התקשורת (שרובן "מגויסות") את הציבור, ולחבר או לבדל בין דיווחיהן ביניהן נכון.