ר' חיים יהושע שנקרא בפי כל רייב חיים שייע, היה דמות ידועה בירושלים הקטנה של אז ואף מוזכר בשירו הידוע של
דן אלמגור "ירושלים של אז" (זאת ירושלים). הוא נולד בשנת 1896 בעיירה ינז'יוב שבפולין, למשפחה חסידית המשתייכת לחסידות אלכסנדר לאביו רבי שלמה מאיר שהיה תלמיד חכם ועסק במסחר ולאמו מרים פייגא.
בילדותו למד בחיידר ואחר כך בישיבה כמו שאר החסידים בקהילה. כשהיה בן 9 נפטרה אמו ולאחר פטירתה המצב בבית היה קשה ואז אביו שלמה מאיר בעצת הרבי החליט לעלות לארץ ישראל. בשנת 1915 עלתה המשפחה לארץ ישראל דרך נמל יפו והשתקעה בשכונת
מאה שערים שם גרה בבית צנוע. האב שלמה מאיר פתח בשכונה חנות מכולת קטנה וממנה התפרנס. בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת והוא בן 20 לערך רייב חיים שייע נשא לאשה את שושנה רייזל ונולדו להם שבעה ילדים.
באותה תקופה שלטו הטורקים בארץ והתרחשה מלחמת העולם הראשונה. המצב בארץ היה קשה מבחינה כלכלית וכדי להתפרנס ר' חיים שייע ואחיו פתחו מלון ברחוב סלנט פינת רחוב מאה שערים בשכונת מאה שערים בירושלים. הם קראו למלון "מלון ארץ ישראל" .
המלון היה ידוע בצניעותו ובכשרות המהודרת שלו, בהקפדה על ערכים יהודים, באווירה ביתית וביחס אישי לכל אורח. רייב חיים שייע ניהל עם אשתו רייזל את המלון. היא בישלה את האוכל שהיה אוכל יהודי פשוט וטעים. רייב חיים שייע הכין את הגפילטע. למעשה זו הייתה רעייתו רייזל שלקחה על עצמה את הניהול בכביסה, הארוחות ובכל הצרכים.
בין אורחי המלון בלטו בנוכחותם אדמו"רים, רבנים ראשי ישיבות ואישי ציבור מכל גווני הקשת. בין המתאכסנים במלון היה אדמו"ר חסידות מודזיץ ר' חיים יהושע ברמץ וגם בנו יוסף שהפכו להיות חסידי מודזיץ'. כשרבני מודזיץ' היו מגיעים לארץ היו עושים את "הטיש" הרבני במלון.
עוד רבנים התאכסנו במלון משום שהוא היה בין היחידים שנשמרה בו קדושת השבת והכשרות.
הילה ברמץ ("רייב חיים שייע" הוא סבו של בעלה) מספרת: "לא היה אפשר להעסיק עובדים ולשלם להם משכורות ולכן בעלי המלון ובני משפחתם היו המנקים, המבשלים והמלצרים. ר' חיים שייע ברמץ ורעייתו רייזל שניהלו את המלון לא גבו כסף מאנשים עניים שלא יכלו לשלם, נתנו להם לאכול וללון ללא תשלום והרבו במעשי חסד רבים".
נינתו של ר' חיים שייע, רבקה לאה מנדלסון כותבת לי: "אמא שלי צ'ירל היא בתו של יוסף ברמץ, הבן של רב חיים שייע. היא הייתה ילדה-נערה באותה תקופה וזוכרת המון דברים והיא סיפרה לי כי מתחת למלון, בשכונת מאה שערים הייתה תחנת קמח. המבנה היה ישן מאוד ולא נבנה לצורך מלון. היו בו מעט מאוד חדרים ואפשר היה לקבל גם ארוחות כשרות ופשוטות. במבנה הייתה חצר גדולה שנערכו בה חופות. שני חדרים צמודים שהופרדו על-ידי דלת גדולה נפתחו ושמשו כמעין סלון המוזמנים. הכל היה פשוט וצנוע במיוחד הכיבוד".