בהקדמה מציג גלילי את השקפתו על משמעות "הסיפור העממי" שאינו מסמך היסטורי ואינו מחקר מדעי אלא נסמך על רצף זיכרונות שעברו מאב לבן. גלילי מדגיש את חשיבות העלאתם בכתב של הסיפורים שסופרו בין פלחים, תושבי הכפרים, בדואים נודדים, דרוזים, תושבי הארץ, לבנון ואף סוריה.
גלילי מבקש להביא בפני הקורא את נופיה ואנשיה, מראותיה וקולותיה. הוא מסרב לנסוע בכבישים המהירים של היום בארצנו מבלי שניתן דעתנו על שמם של היישובים, על הנופים שהחליפו צורה וצבע ועל הצמחים העצים והפרחים שנתנו את פרי הארץ, גיוונו את צבעיה ורובם לצערו, כבר אינם בנוף.
גלילי מעניק מחווה ל"מספרי הסיפורים" בכל עם וארץ כדרך להעברת ידיעות, לתיאור יחסי שלטון-אזרחים, סיפורים שנועדו להעביר לקחי מוסר אישי וציבורי ולעיתים סתם רכילות. עיתים הושרו הסיפורים, דוקלמו, לוו בטקסים ואף גלשו לעבר סיפורי הפנטסיה. מעמדם של מספרי הסיפורים היה מיוחד ועם בואם התקבצו סביבם ממשפחות ושבטים שונים היות שמעמדם היה אקסטריטוריאלי.
סיפורי, אומר גלילי, אינם סיפורי עם מכוננים כמו התנ"ך או סיפורי האודיסאה של הומרוס, אלא סיפורים קטנים, שליוו את ההיסטוריה שהוא שמע מאחרים במו אוזניו וליקטם מחשש פן יאבדו. גלילי קובע כי "אין בעולם סיפור שטרם סופר" אך במשך השנים השתנה הסיפור וצבר לתוכו סממנים שהזמן גרמם.
לדידו - הסיפור הנודד, עשה מה שהיום עושה הטלוויזיה והאינטרנט. ולבסוף, בנימה אישית, מונה גלילי את מקצועות חייו - חקלאי, רועה צאן, בוקר, נהג משאית, עבד שנים רבות ברשות שמורות הטבע, טייל רבות בארץ ואף בארצות שכנות ולכן בסיפוריו, משובצים גם מוסר השכל, לקחים, אזהרות והאשמות וטיפה מתולדות חייו.