"בִּבְכוֹת יְלָדֵינו בְּצֵל גַּרְדֻּמִּים, אֶת חֲמַת הָעוֹלָם לֹא שָׁמַעְנוּ.
כִּי אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים, אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ.
כִּי אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים, מִנּוֹרְבֶגִים, מִצֶ’כִים, מִבְּרִיטִים.
וּבִצְעֹד יְלָדֵינוּ אֱלֵי גַּרְדֻּמִּים, יְלָדִים יְהוּדִים,
יְלָדִים חֲכָמִים, הֵם יוֹדְעִים כִּי דָמָם לֹא נֶחְשַׁב בַּדָּמִים -
הֵם קוֹרְאִים רַק לָאֵם: אַל תַּבִּיטִי."
את המילים המרטיטות והכל כך מתאימות לימינו כתב המשורר נתן אלתרמן לפני 82 שנים. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, היא כל כך מדויקת וכל כך עצובה.
העיניים המביטות בזעם ובתסכול לעבר בית המשפט הבינלאומי לצדק רואות את האירוניה מתאבדת בשידור חי, צונחת על הררי שקרים, כזבים ובדותות בזויות, סיפורים מעולם דמיוני, סיפורי בדים, עלילת הדם האנטישמית הקלאסית במהדורה מורחבת של התשפ"ד.
אנשי התועבה מחבלי החמאס, זרוע הטרור הארוכה של אירן ביקשו לבצע רצח עם וביצעו רצח המוני של חפים מפשע, אשר כל חטאם הוא היותם יהודים. בשנאתם העיוורת רצחו גם מספר מבני עמם, האיבה אינה מבחינה בהבדלים בין בני האדם.
אנשי הדמים והתועבה, חרפת האדם זכו לסניגור התומך במעשיהם ומספר את סיפור הכזב הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית על נאשם שהיה לקורבן. ההיית או חלמתי חלום, חלום רע, רע מאוד, בלתי ייאמן, חלום שטרם הומצאה הצביטה המכאיבה ביותר היכולה להעיר אותי ממנו.
תיאטרון הבובות או שמא הקרקס הדרום אפריקני התכנס בהולנד, 75 שנים אחרי שקמה מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, אשר מלחמת הקוממיות שלה טרם תמה. בתיאטרון האבסורד המגוחך מאשימים ברצח עם, באפרטהייד, בגזענות את הכבשה הלבושה באפוד קרמי, קסדה מתקדמת לראשה וכיפת ברזל מעליה, כבשה חזקה ועוצמתית המוקפת בעמים ובמדינות הקוראות ופועלות בגלוי להשמידה ולכלותה מעל פני האדמה.
בתיאטרון הבובות יושבים אנשים רגילים עם בגדים מוזרים, צעיפים משונים, מוחות מעוותים, אנשים הסובלים מעודף איוולת, שטופי שנאה, נוטפי ריר, שחקנים גרועים בתיאטרון האבסורד. חלק גדול מחבורה זו החי במדינות על שמן רשומים פשעים נוראיים, התכנס לא כדי לדון בטבח, לא כדי להביא לשחרור החטופים, לא כדי להעביר תרופות לתינוקות, קשישים וחולים חטופים, לא כדי לדון על עשרות אלפי ילדים חסרי ישע המשמשים בעל כורחם כמגינים אנושיים לטרוריסטים, לא כדי לדון בבתי הספר, מוסדות אונרא, כנסיות ומסגדים, בתי חולים, כולם מפקדות טרור.
אי אפשר להחריש אל מול המפולת המוסרית, רצח הצדק בשידור חי, נפולת של אנשי משפח המדקלמים את הוראות הדיקטטורים ששלחו אותם לשם, נציגי מדינות בהן האונס, הרצח, ההרג, היחס למיעוטים הם לחם חוקן.
הגזענות והשנאה ליהודים, השתקפה בכיעורה בפני עוטי הגלימות שהסבירו כי מדינת ישראל מבצעת רצח עם, נוהגת באפרטהייד, בגזענות, מדכאת בכוח, רוצחת חפים מפשע, הצביעות והרמייה הזדקפו במלא עליבותן.
מדינת ישראל התעוררה בשבת שמחת תורה לטבח אכזרי, לרצח תינוקות, לעריפת ראשי חיילים, לאונס נשים וחיילות, לביתור איברים, לשריפת חיים, לרצח ללא הבחנה, לביזה, לחטיפת ילדים, תינוקות, קשישים, זקנות, צעירות הנושאות ברחמן את פרי האונס של אנשי התועבה. מדינת ישראל יצאה למלחמה נגד זרוע הרוע של ראש הנחש ומובילת ציר הרשע, אירן, מדינת ישראל יצאה למלחמה עם זעם נוראי, עם כאב שאינו ניתן לכימות, עם הבנה כי את ראש הנחש יש לקפד בעוצמה מצפון ומדרום.
ואני רק שאלה - האם שופטי הקרקס הנוטלים חלק בדיון המבחיל מבינים כי בעצם השתתפותם הם מעניקים תעודות הכשר לטרוריסטים שפלים, רוצחים, אנסים, עורפים מבתרים, טובחים, בוזזים וחוטפי אדם? אלה הם הפנים שהעולם החדש מייחל לו? היש עוד עם בעולם שדמו נשפך בראש חוצות על-ידי אנשי התועבה, אשר במשך עשרות שנים משגרים רקטות ליישובים ישראלים, טובחים ורוצחים יהודים, ללא הבחנה?
היש עוד עם בעולם הנמצא במלחמה יום יומית, מיום תחיית האומה ושובה למולדתה, אל מול מבקשי רעתו? היש עוד עם בעולם שאזרחיו חטופים על-ידי אנשי התועבה שאינם חסים על תינוקות, קשישים, חסרי ישע ואינם מאפשרים לצלב האדום להעביר אליהם תרופות מצילות חיים, בעוד הם זוכים לסיוע הומניטרי?
היש עוד עם בעולם שלו צבא מוסרי המקדש את טוהר הנשק, המקדש את החיים, המבצע הבחנה ברורה בין מחבלים לבלתי מעורבים, המקיש בגג, המפזר כרוזים, המעניק שהות לנסיגה בביטחון?
אל מול מופע החרפה בה מדינת ישראל היא הנאשמת, אל מול מופע הטיהור המביש והמביך של אנשי התועבה, אל מול חיבוק לטרוריסטים רוצחים, אונסים, טובחים, אל מול פני הרוע, מדינת ישראל יכולה להישיר מבט, להזדקף ולהסיר את המסכה מעל כוכבי הטרגדיה האנושית של עלובי החיים. עולם הפוך ראינו והוא מעוות כל כך.