לי השיר הזה היה למוטיב בכול הקשור בשואה בכך שחרף כל מה שעבר עלינו השורדים -התגברנו. וזה אמור לגבי האירוע הטראומטי שאנו כאן עברנו אותו ב-7 באוקטובר. שכן גם הזיכרון של השואה אינו עומד בפני עצמו, כפי שמצוין במנשר ניצולי השואה וככה הוא נפתח:
אנחנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור-הארץ אדם שיוכל להעיד: "אני זוכר את מה שאירע בשואה". יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר, תמונות וסרטים, ועדויות ניצולים.
או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות.
זה חייב להיות המסר שלנו אל הציבור הרחב, שחרף המעשים הנוראיים שקרו באותו יום קודר - אנו נתגבר, כפי שאנו, השורדים, התגברנו, אחרי השואה, ובמקום למצוא מנוחה ומרגוע בארצות ניכר, העדפנו לבוא לכאן ולהילחם על מדינה יהודית ערכית שתהיה, בין היתר, מבוססת על לקחי השואה. זה הציווי וזאת המשימה. היא הייתה במקומה זמן קצר לאחר השואה והיא במקומה במדינה לתפארת שהקימונו כאן. אז לא הייתה לנו מדינה. עכשיו יש לנו ומה שלא עשינו טוב, שומה עלינו לתקן. ואנו יכולים. ואני מאמין שאנו נעשה זאת - אנו נתגבר!
בשעה שהנרטיב הרשמי של המדינה קופא על שמריו והמעמד משמש לעתים במה פוליטית, ואפשר שלתפילת יזכור יוסיפו את קורבנות ה-7 באוקטובר, הרי במסגרות הבלתי פורמליות כמו "זיכרון בסלון", שמזמן חרגו מן השגרה, מן הראוי שיעלו את הנושא בצורה בלתי שגרתית.
לאמור, האירוע של ה-7 באוקטובר, עם כל הזוועה שבו, לא היה שואה, בראש וראשונה דווקא משום שהוא קרה במדינה יהודית ריבונית ואיננו חסרי אונים להתגבר על זה ולהתחשל.
עלינו לשאוב עידוד מכך כי בשעה שזרועות השלטון מסיבה זאת או אחרת עמדו חסרי אונים- הציבור הרחב התגייס בהמוניו לסעד ולעזרה בכול התחומים למי שהיה זקוק להם. בשואה היינו חסרי אונים. אם באור זה אנו נראה את האירועים יש מקום לתקווה כי במקום החושך נראה אור, ותוך כדי כך נתקן את מה שקולקל והסתאב במשך השנים כדי שנהיה חברה טובה יותר ערכית יותר אנושית יותר. אנו נתגבר.
[קישור]