לפני שמונים שנה, באמצע מלחמת העולם השנייה, קומוניסטים כיסו את קירות הבתים בכתובות "חזית שנייה עכשיו", כדי לסייע לרוסיה, אך צ'רצ'יל ורוזוולט שראו את תמונת המלחמה כולה הבינו שמערכה צבאית בלתי מוכנה כהלכה נידונה לכישלון ועלולה לסכן את הניצחון הסופי על גרמניה הנאצית — והפלישה לאירופה נדחתה בשנה.
כמעט ללא יוצא מהכלל, כשמצרפים את המילה "עכשיו" לקריאה מסוימת, זה בעוכרי המטרה או הרעיון שרוצים להשיג — והדוגמה הבולטת ביותר הייתה של "שלום עכשיו". יוזמיה היו כנים, אך הקרדיבליות של קריאתם הלכה ופחתה בכל פעם שארע פיגוע וככל שהמניפולטיביות של יאסר ערפאת התבררה יותר. "שלום עכשיו" לא הביא לישראל שום תועלת, אך למתנגדיה דווקא כן; ההפגנות נגד "עיקשות" ממשלת ישראל במו"מ עם מצרים שימשו חלק מהמלחמה הפסיכלוגית נגד ישראל — ופייסל חוסייני, הממונה על ענייני ירושלים ברשות הפלשתינית, מנה את פעולות "שלום עכשיו" כגורם בכרסום האחדות הישראלית.
ומכאן לנושא אקטואלי וטראגי יותר, גורל החטופות והחטופים. התביעה להחזרתם המיידית בוודאי שיותר ממוצדקת - אך אל מי היא מופנית? כשצועקים "החזרת החטופים עכשיו", נראה שאנחנו צועקים לתוך הרוח. אנחנו רוצים לעורר את מצפון העולם (אם יש דבר כזה), אך מחלק מהנאומים והססמאות בכיכר החטופים ובהפגנות מול הכנסת אפשר להתרשם כאילו שהכוונה איננה למחות נגד המרצחים החמאס"ים או המנוולים הדרום-אפריקנים בהאג, נגד האו"ם וה"צלב האדום", או - להבדיל, ארה"ב על כך שלא התנתה את ה"סיוע ההומניטרי" בשיחרור החטופים - אלא נגד מדינת ישראל וצה"ל!
אישה אחת נצפתה בטלוויזיה צועקת ש"תישרף המדינה", ולעיתים הנושא גם מנוצל למטרות פוליטיות שאין להן כל קשר לגורל החטופים. כמו לפעמים בנושאים אחרים, יש מאבק בין הראש ללב — כאשר למשפחות זכות הדיבור היא ללב וגם אין לבוא בטענות אליהן שאינן נותנות את הדעת לכך שהחמאס מקשיח את עמדתו ומגביר את סחטנותו בעקבות מה שהוא מפרש כחולשה בצד הישראלי. אולם להנהגה ולראשי הצבא חייבים להיות גם שיקולים נוספים - וראשית לחיי החיילים שמסכנים את חייהם, יום יום, שעה שעה, כדי שהמדינה לא "תישרף" ושייווצרו התנאים המעשיים לשיחרור החטופים והחיילים שבשבי.
ואם במלחמה עסקינן, יש גם שם עכשוויזם של "ניצחון עכשיו", מבלי להתייחס לא לתנאים הקשים שבמלחמה בעזה ולא לאילוצים המדיניים שבפני ישראל. הממשלה והצבא נחושים לחסל את הצמרת הצבאית והפיקודית של החמאס, לשחרר את החטופים ולהביא לשינוי יסודי במצב הביטחון בדרום המדינה — ואין לעמוד עם "סטופר" ביד.
וסוגיה לכאורה שונה: מובילי הרפורמה המשפטית לפני ה-7 באוקטובר אומנם לא השתמשו במילת ה"עכשיו" אך הדרך שבה ניסו לקדמה שיקפה את כל הצדדים השליליים של העכשוויזם: זלזול בפרטים, התכחשות להבנות אפשריות, התעלמות ממכשולים צפויים - וכתוצאה מכך גרמו לדחייה, אולי לשנים, של החלקים החיוביים ברפורמה שנחוצים כדי להעמיד את המערכת המשפטית ואת עקרון הפרדת הרשויות על יסודות יציבים ודמוקרטיים. וחמור מכך, הביאו לתגובות פוליטיות של פילוג, שסע וסרבנות שעודדו את החמאס לפתוח במיתקפת הדמים ואת אירן לרתום את שלוחותיה השונות לסייע בכך.
תופעת ה"עכשוויזם" האחרונה היא הקריאה להחלפת הממשלה עכשיו! המניעים הפוליטיים ברורים והם הופיעו למעשה מייד אחרי הבחירות והוחרפו אחרי ה-7 באוקטובר ומקורם בסירוב בסיסי להכיר בעצם תוצאות הבחירות. גם על מה שמסתמכת הקריאה ברור: הסקרים מצביעים על ירידה בתמיכה במפלגות הקואליציה ובעלייה בתמיכה בחלק מסיעות האופוזיצייה, אז מדוע להסתכן במערכת בחירות נוספת על כל אי-הוודאות שבה אם אפשר להגיע לחילופי שלטון "עכשיו"? יופי של רעיון ואולי בכלל אפשר להיפטר מכל בלבול המוח היקר הזה של בחירות ובמקום זה פשוט להחליף ממשלות על-פי הסקר האחרון שמתפרסם? בהומור אפשר להקל ראש ולהתייחס לכך במשיכת כתף, אך עצם ההצעה להחליף ממשלה "עכשיו" כנראה מעידה שהדמוקרטיה שבחירות הן חלק בלתי-נפרד ממנה, לא הכתה עדיין שורשים די עמוקים בפוליטיקה הישראלית.