תמרור אדום, אדום, אדום
חלק א'
ראש ה
ממשלה בנימין נתניהו מושחת ומרעיל בארות ציבוריות ומסית ומסיט ומדיח ואינו מניח, ועכשיו הוא גם פושט רגל מדיני על חשבון עם ישראל, ומי שמפורר את עוצמתו הצבאית המרתיעה. מומחים עוסקים בכך מאז ראשית מלחמת עזה, שתחילתה בכישלון מחפיר קודם כל שלו ואחר כך גם של פיקוד צה"ל, וביממה האחרונה שוב עולה הטענה כי מיגור שלטון החמאס והשבת החטופות/ים אינם יעדים העולים בקנה אחד.
ד"ר
רונן ברגמן חוזר על כך במאמר מפורט בידיעות אחרונות וכן נוהג
עמוס הראל בהארץ ויש עניין מיוחד בדברי רון בן ישי, שהסביר הבוקר בתוכניתו של גיא פלג בערוץ-103 מה נשתנה הכישלון הנוכחי לעומת אלה של עסקות
גלעד שליט (ביבי) וגופות אהוד גולדווסר ואלדד רגב (אהוד אולמריט) ואלחנן טננבאום (
אריאל שרון) וחיילי הנח"ל הקרויה על שם אחמד ג'יבריל (
שמעון פרס,
יצחק רבין,
יצחק שמיר).
כי אז ישראל שילמה מחיר ספסרי מטורף בעד השחרור בחודשים שלא התקיימה בהם מלחמה. הפעם החטופים הם חלק מהנשק הטקטי-אסטרטגי של הטרור, וזה תקדים מסוכן (בן ישי עמד על כך היטב.).
אז מה לעשות בממשלה יציבה, נורמלית, בלי חיכוכים אישיים ובלי
איתמר בן-גביר ו
יריב לוין ו
אורית סטרוק ובצלאל סמחוטריץ' ו
יואב קיש ו
שלמה קרעי? ובעיקר ביבי? במישור המעשי: ממשלה הגיונית (ואין כזאת) הייתה מפיצה תוך 24 שעות את העובדות המזעזעות שיחיא סנוואר ו
מוחמד דף רוצחים שבויים ומודיעה כי אם יירצח/תירצח עוד חטוף/ה ח'אן יונס 2024 תהיה כמו דרזדן, 1944. אז בנות הברית ביצעו "הפצצת מ
רבד" של העיר הגרמנית כנקמה על הבליץ על לונדון לפני ארבע שנים, ואכן לא הותירו אבן על אבן. זה במישור המיידי.
ומה באשר לטענה כי שחרור החטופים ומיטוט החמאס אינם עולים בקנה אחד? האם נכון ש"אין שני מלכים (אוי ואבוי למלכות שכזאת) יכולים לשמש בכתר אחד"?
חלק ב'
במהלך הדרבי בכדורגל אמרתי בעודנו ביציע כי הפועל תל אביב נראית בחולשתה במצב גרוגי. לא כל אחד ידע מה פירוש הדבר. סיפרתי כי בתחרות אגרוף נראה המובס מתנועע ללא שליטה עצמית מצד אל צד, ואינו מצליח להתרכז ולגונן על עצמו או לתקוף עוד בטרם ייפול בנוק-אאוט. כולנו "צהובים" בלב ובנפש, הזדהינו עם תיאור המצב (מכבי ניצחה 2:4) והוספתי כי גם ביבי נראה היום במצב "גרוגי".
במה? למשך שעות ארוכות הוא הכחיש שנערך בידוק בארגזים המביאים תרופות לרצועת עזה, ובין השאר גם לחטופים; אבל אחר כך הסביר כי דווקא יש לבצע את הבידוק ושוב ידו לא הייתה בעניין, ולאחר מכן הייתה גם הייתה. המנהיג האנוכי הזה פשוט לא ידע מה כדאי לו לומר לשיפור הדימוי הציבורי שלו. במצב גרוגי הותיר את צה"ל מחוץ לסיפור-המעשה. גרוגי, מה יותר קל ונכון מאשר לשתף את צה"ל בהחלטה כיצד להזרים תרופות לרצועת עזה?
חלק ג
חלפו כמה שעות ודומה כי יש לקיים דיון שקוף ונוקב אם כי אכזר. ישראלים רבים בעלי צפי קודר נכנעו בליבם וויתרו על מיטוט שלטון חמאס ברצועה. די להם בשיבת החטופים/ות הביתה, ושיישאר יחיא חווארי לנהל את האזור מוכה החולי. ומה יהיה לאחר מכן בשדרות ובבארי?
קוראי טורים אלה יודעים כי מתחילת המלחמה הייתי בדעה כי יש לשזור יחד את מיטוט שלטון החמאס והחזרת החטופים, שטעות חמורה של הממשלה והצבא גרמה להם להיות בבחינת שבויים ברצועה. אין לי בעיה לשנות את דעתי, אבל איני רואה צורך.
צה"ל חייב ללחום כדי לגרום לחילופי השלטון ברצועה. הדבר מותנה בשני מהלכים המצויים בידי ישראל. האחד הוא ללחוץ על סינוואר גם אם בהתחשב בעמדת ארצות הברית גובה הלהבות אינו בשיאו; ולהסכים כי את מקום החמאס יתפוס גורם ערבי, שהרשות הפלשתינית תמלא בו תפקיד מרכזי. התנגדות הימין המתעתע ובראשו נתניהו לאבו מאזן מעכבת את ההסדר הראוי.
וכאן מה שכה כואב: לא זו בלבד שנגרם עוול נורא לחטופים בשאננות של הממשלה והצבא אלא שהצלתם כרוכה בין השאר גם בסיכון חיי חלק מהם. אנו מסכנים חיי לוחמותינו וחיילינו, ואין ברירה לכלול בכך גם את החטופים.
צדק אין כאן, אבל אין ברירה. צריך להודות בכך. לומר זאת בכאב עצמי: מי שאינו מוותר על מיטוט החמאס ותובע להמירו ברשות הפלשתינית בניגוד לסירובו של ביבי, ובתוך כך חותר בכל מאודו לשחרור החטופים בכוח הזרוע או במשא-ומתן - עושה זאת, בין השאר, בהיתר מודע או סמוי לפעול על-פי "נוהל חניבעל".