דובר צה"ל תת-אלוף דניאל הגרי הציג הלילה באורח אינטליגנטי שווה לכל נפש את היעדים ואי הוודאות והספקות והנחישות של הלחימה בחזית הצפון, ואת המעמס הייחודי של אנשי המילואים המגויסים ומבצעים את תפקידם על הצד הטוב ביותר.
בימים הראשונים למלחמה הציעו שר הביטחון יואב גלנט (קרנו בעלייה) וראשי מערכת הביטחון להקדים מכה לחיזבאללה ולהמתין מעט נוכח החמאס. הממשלה דחתה את ההצעה ותבונת הצעד או מניעתו נותרה להכרעת ההיסטוריה, אם בכלל. בינתיים החלב לא רק נשפך אלא גם נקרש.
מעקב אחר מסלולו של הגרי על הקשיים וההישגים שבמלחמה בערבון מוגבל מול החיזבאללה מחייב להגדיר יעדים מציאותיים להסדר בצפון, שאולי אינם ניצחון מהדהד אך חייב להיות הישג משמעותי. ואלה הם, בעיניי:
- הבנה שישראל לא תוכל לקבל באורח ממומש את החלטת מועצת הביטחון 1701 מתום מלחמת לבנון השנייה ב-2006, אבל עליה להיאבק כמיטב יכולתה להשיג את מירבה. הן באורח מילולי, הן על פני האדמה.
- דובר צה"ל מתרחק כראוי מכל נגיעה לעניינים פוליטיים, אבל ניתוח התמונה הפרטנית הכוללת שלו מביא כל אדם סביר למסקנה כי סירובו של בנימין נתניהו לתאר את פני המחר בחזית הדרום מקשה על ישראל לגייס עוד עזרה בינלאומית על-מנת להחיות את החלטה 1701, וזה נזק.
- אין כל ספק כי הצבת הכוחות בצפון הארץ לא תדמה עוד למה שהייתה לפני ה-7 באוקטובר. לא זו בלבד שחייבים להחזיר את שרות החובה לשלוש שנים; ולא זו בלבד שהמדינה אינה "עושה טובה" ללוחמות אלא נזקקת להן, כמעט תלויה בהן; ולא זו בלבד שהציבור הלוחם חייב לתקן - אפילו אם רק בתהליך - את תופעת ההשתמטות והעריקה של הציבור החרדי - אלא שזה חייב להיעשות מיד.
אין מסקנה אחרת מהדברים ששמעה האומה הלילה מפי דובר צה"ל.