כאשר משודרים הדיווחים על המאמצים להשבת החטופים, קשה להימנע מן התופעה ולפיה פרשה כה חמורה של החזקת אזרחים מישראל שנחטפו על-ידי האויב, הייתה למעין מסע בחירות. אין להכחיש, לעניות דעתנו: אמצעי התקשורת הם שמנסים, ויש לומר בהצלחה מצערת, להפוך את פרשת החטופים לנושא שעליו חלוקות הדעות, לפי המתווה המקובל, ימין ושמאל.
אמצעי התקשורת מגלים קוצר רוח בהבעת הדרישה להקדים את הבחירות לכנסת הבאה. הסיבה, כמובן, תוספת תגבורת לאותם חלקים בציבור המייחלים להחלפת נתניהו, וטובים הסיכויים, לפחות על-פי הסקרים, כי לאחר הבחירות תיפסק תקופת שנות כהונתו של נתניהו. וכך, סוגיה שבימים אלה אין גורלית ממנה, שינתה את יעדה. ניתן לומר: יש להניח כי ציבור קרובי החטופים, המתפללים לאיחוד המשפחות, היו למשתתפים חשובים במערכת הבחירות.
ציבור החטופים מודע לאותה השתתפות שנכפתה, אף בבלי דעת, במסע להדחת נתניהו, אומנם עקב תוצאות של הבחירות הבאות. זה התהליך הנראה לנו, וחבל מאוד כי שוב נמצא הנימוק לפיצול ציבור הישראלים, למחנותיו. וזאת, לעת חירום, מצב חירום שלא היה לו תקדים בחומרתו. מוזר: הלוא חטיפת אזרחים ממקומות מגוריהם, מי שהם לא אוחזי נשק, צעד זה אין לתארו אלא כפשע מלחמה חמור ביותר. בסוגיה זו לא דן בהאג בית הדין הבינלאומי לצדק. החלוקה שבין ימין לשמאל מתאפיינת בהמלצות שונות זו מזו, כיצד להביא לשחרור השבויים: האגף השמאלי, אם לכנותו כך, נכון להביא את השחרור באמצעות הענות לדרישות הדמיוניות של הנהגת החמאס. לעומת זאת, מחנה הימין, אם לכנותו כך, מצדד בלחץ צבאי ישראלי שייאלץ את הנהגת החמאס לשחרר את החטופים. ואנו, ללא נגישות לתוכניות המטכ"ל, מתקשים להמליץ על האמצעי היעיל לשחרור החטופים.
במילים אחרות: המסורת נשמרת, אף ביתר עוז: זו המסורת של פילוג וחילוקי דעות, זו המסורת של הפילוגים המאפיינת את חיי עמנו לאורכה של ההיסטוריה. ואפשר להתעלם מן הקריאות ל'אחדות" שמושמעות מפיהם של נבחרי הציבור. ייתכן כי אותם נבחרים, בסיוע של רוב אמצעי התקשורת, הם עצמם גורמים בעצם הימים האלה לפילוג שהולך ומעמיק, לעת לאומית של חירום, שמעטים היו כמותה. דרוש הגיון? נדרש להזעיק מתווך שיפשר בין המחנות? לא ולא. נדרש גיוסו של שכל ישיר, נדרשת דיפלומטיה חכמה ואף סיוע של מדינה בעלת השפעה. אולי אלה ישיבו את החטופים למשפחותיהם. ויפה שעה אחת קודם.