בפרשת יתרו אותה קראנו בשבת שעברה, מסופר על מתן תורה - ההתגלות האלוקית בעולם. במדרש רבה מבואר כי עד מתן תורה הייתה גזירה ש'עליונים לא ירדו לתחתונים, ותחתונים לא יעלו לעליונים' והכוונה בכך שהיה נתק בין העולם הרוחני לבין העולם הגשמי כך שההשפעה הרוחנית לא חדרה אל המציאות הגשמית. החידוש שקרה במתן תורה שהקב"ה ביטל את הגזירה.
היינו שההתגלות האלוקית במתן תורה - "וירד ה' על הר סיני" - יצרה את החיבור בין העליונים לתחתונים והיא נתנה את הכוח שהתחתונים יוכלו להתעלות כפי שנאמר "ואל משה אמר, עלה אל ה' " וזה פעל בעולם שגשמיות ורוחניות יוכלו להתחבר, שבכל מצווה שיהודי מקיים, יאיר האור האלוקי בתוך המצווה הגשמית ויהפוך אותה לקדושה. כגון צמר של ציצית, וקלף של ספר תורה, תפילין ומזוזות, שהרוחניות והגשמיות מתאחדים ביחד.
על-פי זה צריך להבין מדוע לאחר פרשת יתרו, פרשה שעוסקת בעניינים שלמעלה מהשכל, מגיעה פרשת משפטים בה מופיעים המצוות שמובנות בשכל האדם, כפי שהגמרא אומרת (יומא ס"ז, ד') ש'אלמלא לא נכתבו דין הוא שיכתבו'. וכוונת הגמרא על מצוות שכל אדם מבין בשכלו ושהמציאות האנושית מחייבת אותם כגון: גזל, גילוי עריות שפיכות דמים ועוד.
לכאורה מתאים היה שהתורה תביא ותפרט לאחר פרשת יתרו את המצוות המוגדרות כ'חוקים', כגון: שעטנז, איסור בשר וחלב, טומאה וטהרה - פרה אדומה וכדומה.
נוכל להבין זאת על-פי הנאמר בספר 'השל"ה' הקדוש. על הפסוק "זה א-לי ואנווהו, אלוקי אבי וארוממנהו", כותב השל"ה: 'כשזה א-לי, שהוא א-לי מצד השגתי וידיעתי אז ואנווהו - מלשון אני והוא, רצונו לומר דבוקים ביחד כביכול, כי הידיעה נתפסת בלב. אומנם כשאין לי הידיעה מצד ההשגה, רק מצד הקבלה שהוא אלוקי אבי, אז וארוממנהו, כי הוא רם ונשגב ממני ואני מרוחק מאיתו במצפון הלב.
[מעניין שהרמב"ם בסוף הלכות תמורה כותב "אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם.. ראוי להתבונן בהם וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם".]. במילים פשוטות. היסוד לתורה ומצוותיה הוא האמונה, אך זה לא מספיק, ולכן כתוב "דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם" 'דע', אתה בעצמך מצד ההשגה.
על-פי זה יובן סדר הפרשיות. פרשת יתרו ואח"כ מיד משפטים. יתרו היא פרשת מתן תורה, גילוי אלוקות מלמעלה, שגרמה להתבטלות עצמית "ויחרד כל העם אשר במחנה" - אבל הכוונה היא לא רק הביטול, אלא שחוכמתו של הקב"ה תתלבש בשכל הנברא עד שמתהווה ביניהם "ייחוד נפלא" - וכך מתבצעת כוונת מתן תורה, התחברות בין עליונים ובין תחתונים. וזה מה שפעל אדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי, שתורת החסידות פנימיות התורה, יורגש ויונח בשכל האדם עצמו - כמו משפטים - כדברי השל"ה מצד 'השגתי וידיעתי', שיחדרו במוח ובלב של היהודי.