הריני מתנצל מראש. הדברים הבאים יעוררו כעס. אני מבין מדוע, אך מאמין כי הם חייבים להיכתב: החברה הישראלית חייבת - ממש חייבת - לעודד את תושבי עוטף עזה בערים ובכפרים ובמושבים ובקיבוצים לחזור הביתה. אין הצדקה ביטחונית להימלט לרמת גן או לכל מקום אחר.
ב-7 באוקטובר אירע אסון נורא לתושבי היישובים, נרצחים ופצועים וחטופים והלומי קרב. לא עוד. צה"ל שנכשל התאושש והיכה בחמאס במלוא עוזו. שום סכנה אינה מאיימת עתה על תושבת נחל עוז וחבר סופה ואזרח בשדרות ברמה אשר התקיימה משך שנים ארוכות. ההפך נכון.
אפשר להבין את החרדה מפני שיבה הביתה. יש טראומה. יש פוסט טראומה. יש תקשורת שמלבה אותה. היא מובנת. היא מוצדקת. היא עובדה. אבל הפתרון אינו בהקניית מעמד של פליטים לישראלים במולדתם.
פיצויים כספיים? כיד המלך. סיוע נפשי? בעדיפות לאומית ראשונה במעלה. אך לא בריחה. לכאורה מפני שהמשך הניתוק מן הבית המקורי ימוטט את הכלכלה המקומית ואת החיים התקינים. בפועל - ובעיקר - מפני שדור שלם של ישראלים מעולים יקבל גושפנקה להזיק לעצמו, מההורים לבנות ולבנים ומי יודע לכמה דורות?
מדוע בנימין נתניהו וממשלתו מוכנים לשלם את המחיר? לסגת מחבל ארץ שעה שהם אבירי שלמות המולדת בעיני עצמם? מפני החטא הנורא שלהם במימון מכונת המלחמה של החמאס בהסכמתם; בגלל הקונספציה של ביבי, שבסך-הכל לא רצה לנהל משא-ומתן עם הפלשתינים; ובגלל שהשלטון היה חשוב להם מכל.
במאמר שפרסם היום ב"ניו-יורק טיימס" תיאר תום פרידמן את העיוות שחל בסדר העדיפות המזעזע המאפיין עתה את הפוליטיקה האמריקנית. קודם כל דונלד טראמפ, אחר כך ולדימיר פוטין, ובמקום השלישי האינטרס האמריקני. אילו כתב בעברית היה סדר העדיפות שלו מקביל: ביבי; הליכוד; והאינטרס הישראלי. רגשי האשמה שאי אפשר לחמוק מהם גורמים לביבי ולמרעיו התועים בדרכי החיים המדיניים להשלים עם צעדים שהם פופולריים, ומזיקים מאין כמותם.
מאז חידוש ההתיישבות היהודית בעלת הגוון הלאומי בארץ-ישראל לא ננטש אף לא אתר אחד. יוסף טרומפלדור וחבריו נורו למוות ב-1920 והנותרים נאחזו בתל-חי ובכפר גלעדי; הציבור היהודי הדליל בכל רחבי הארץ הותקף בשנים 1939-1936 ולא רק נצמד לאדמה אלא למד מלורד וינגייט כיצד להילחם והקים בפיקודו של יצחק שדה את "הנודדת" ויצא להילחם אל "מחוץ לגדר" של היישובים ואימץ את שורתו הנצחית של נתן אלתרמן מ-1938 כי אין עם נסוג מחפירות חייו.
אני חש מבוכה לחלוק על אחים כה יקרים כתושבי עוטף עזה, שפגשו בחייהם את התופת. אך חש כי חייב לומר להם את האמת כפי שהיא נראית לי, נכונה או מוטעית, והכל באהבה עזה.
וינשטיין, עוד כותרת
היועץ המשפטי לשעבר יהודה וינשטיין העיד היום במשפטו הפלילי של בנימין נתניהו. בעיניי וינשטיין לא היה מוצלח בתפקיד רם זה, אבל באוטוביוגרפיה שלו "היועץ" העניק לי מחמאה. הוא הקדיש לי שורה פוגענית. מפיו שורה פוגענית דווקא נראית לי כמחמאה. בבחינת "אמור לי מי מבקרך - ואומר לך מי אתה."
לא קראתי משהו מעניין בעדותו, אבל הסתקרנתי לשמוע כי רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו התפנתה מעיסוקיה ובאה להאזין לדבריו. למה? מעניין מאוד. זה טרם פוענח.