במדיה החברתית וגם בזו המודפסת, נשמעת באחרונה האמירה כי ישראל כמדינה דמוקרטית מחויבת להתנהגות הומניטרית בשדה הקרב. היא חייבת להמנע מפגיעה באזרחים שאינם מעורבים בלחימה (יש כאלה "צדיקים" בקן הצרעות הקרוי "עזה"?), ובכלל, עליה להקפיד על שילוב אמות מידה מוסריות במהלך הלחימה.
גם פעילי שמאל (יריב אופנהיימר), וכותבים ישראלים אחרים, קושרים כלל זה בעובדה ש
ישראל היא מדינה דמוקרטית ולכן חלים עליה כללי התנהגות "הומניים". זו גם הסיבה, כך אומרים לנו, להסכמה הבינלאומית הגורפת בכל הקשור למתן הסיוע הנדיב והמשמעותי המגיע מארה"ב, ידידתנו ובת בריתנו הגדולה. באחרונה הפכה הבקשה ליישום קפדני של ערכים הומניטריים לדרישה של ממש, המופנית אלינו בתקיפות על-ידי "גורמים בכירים", בממשל ובקונגרס האמריקני.
ארה"ב היא מדינה דמוקרטית? בריטניה היא מדינה דמוקרטית? והיכן היו אז, בימים האפלים, ההם הערכים ה"הומניים"? להלן שני סיפורים קצרים להמחשת היחס השונה כלפי מדינת היהודים.
הראשון קשור לסיפור/עובדה היסטורית, בעלת משמעות מיוחדת בתולדות העולם היהודי והוא יחסו של האיש שנשא את דגל הדמוקרטיה, הלוא הוא פ.ד. רוזוולט.
גיי ויניק
1 "בניגוד לגישה הכוללנית לשואה של היסטוריונים וחוקרים, ג'יי ויניק" ("רוזוולט והשנה ששינתה את ההיסטוריה"), מגביל את מחקרו ההיסטורי לתקופה מוגדרת. הוא מתעמק במדיניותו של רוזוולט כלפי השואה כפי שהיא באה לידי ביטוי בשנת 1944. שנה זו הייתה מכרעת בקורות מלחמת העולם השנייה. באביב 1944 עסקו בעלות הברית בהכנות אחרונות לפלישה לחופי נורמנדי והתחיל גם השלב האחרון של המאמץ הצבאי הסובייטי להבסת הנאצים ולשחרור אירופה: מבצע בגרטיון.
האירועים הדרמטיים שהתחוללו באירופה, המחישו לפיקוד הבכיר הגרמני ולהיטלר כי הקץ קרוב וגם חיזקו את האמביציה המטורפת שלהם להאיץ את הג'נוסייד כנגד היהודים ולהביא אותו אל השלמתו ככל האפשר. גם במקביל במזרח אירופה, קרי בברית המועצות ובמחנות המוות. שם הושמדו עד אז כחמישה מיליון יהודים. האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר שעדיין נשארה בחיים, בשנים האמורות, הייתה בהונגריה ומנתה כ-750 אלף איש. לטענת ויניק ניתן היה להציל אלפי יהודים בהונגריה אילו "רק" היו בעלות הברית מפציצות את המסילה לאושוויץ ואת אושוויץ עצמו באותה שנה.
לימינו של רוזוולט ניצב בממשלו שר בכיר, איש אמונו, שלו חשיבות והשפעה רבה בקבינט הממשלתי. הוא היה יהודי. שמו: הנרי מורגנטאו, שר האוצר. על-מנת לסבר את האוזן נציין כי הוא היה האיש המרכזי במימון ובעיצוב ה"ניו דיל", של רוזוולט ומאוחר יותר פעל בעיצוב ובהוצאה אל הפועל של מדיניות החכר והשאל, שרשרת של מבצעים דרמטיים חובקי עולם שבמסגרתם סופק ציוד מלחמתי רב מאוד לבריטניה ולבריה"מ.
בעת ההיא כבר היה ידוע לכל מעשה ההשמדה הנפשע שעושים הנאצים ביהודי אירופה (ועוד לפני כן ביהודי צפון אפריקה). מורגנטאו פנה לרוזוולט והציע/ביקש כי חיל-האוויר של ארה"ב יפציץ את מסילות הברזל דלעיל "מטעמים הומניים".
במועד ההוא פנה גם וינסטון צ'רצ'יל בבקשה דומה. צ'רצ'יל יכול היה להורות לקציניו במישרין לבצע הוראה כזו משום שלבריטניה היה כוח אווירי גדול (כולל מפציצים כבדים), שהיה פעיל מאוד במערכה ההיא ובחזיתות ההן. וכמובן שגם לנגד עיניו הוא, עמדו הערכים ההומניים... אלא שהמערכה באירופה נוהלה על-ידי הפיקוד האמריקני. רוזוולט סירב לשניהם. הוא אמר להם: "קודם כל, אנחנו חייבים להשיג את הכנעתה המוחלטת של גרמניה. בכך תיווצר מאליה התשובה הנאותה למצוקת היהודים...
מיותר לציין כי המלחמה נמשכה עוד כשנה, קריטית למאות אלפי יהודים, שנותרו עד אז בחיים, בעיקר בהונגריה. במהלכה נרצחו עוד כ-500,000 יהודים תושבי ארץ זו.
מלחמת העולם השנייה, לפחות משנת 44' הייתה אמורה להיות מערכה צבאית שמטרתה הרשמית והמוצהרת היא סיכול ומניעת המשכו של המאמץ האדיר שהשקיעה גרמניה ביישום הפתרון הסופי. והנה באופן מפתיע, דווקא מנהיג העולם הדמוקרטי, מי שחבר ל"שטן הקומוניסטי" (על-פי ערכיו הוא), דווקא הוא, שהגדיר את המערכה הכבדה, האמריקנית, כמאמץ צבאי עליון למיגור המשטר הפאשיסטי-הנאצי, היה והינו חקוק בהיסטוריה היהודית כאיש שנושא באחריות לכך שהמלחמה חרוטה בהיסטוריה כעוד פרק בסיפורו העגום של העולם היהודי, ומהשמדתם של מיליוני יהודים באירופה
ארתור האריס. עוד "ביטוי הומניטרי". כך נלחמו הבריטים
וכאן אנו מגיעים לוויכוח שניטש במקום אחר בבריטניה עצמה. חילופי הדברים היו בין צ'רצ'יל, לבין גנראל ארתור האריס "המפציץ" ("האריס דה בומבר")
3, ראש פיקוד המפציצים שלו.
צ'רצ'יל לא אהב בלשון המעטה את 'הפצצות השטיח' המפורסמות של הגנרל האריס דה בומבר. במיוחד היו אלה הפצצות "השטיח" שהיו אמורות לספק את התמריץ הברור והמשכנע ביותר לגרמנים להיכנע. דבר זה לא קרה ולכן הוגברו עוד הפצצות אלו. האריס טען כי יש להפציץ כמה שאפשר יותר את האוכלוסייה האזרחית, גם בידיעה שיהיו קרבנות רבים מתוכה.
לנוכח התנגדותו של צ'רצ'יל הודיע האריס 'דה בומבר' כי בכוונתו להתפטר. רק נסיגתו של צ'רצ'יל מעמדתו איפשרה לו להתמיד בקו האסטרטגי בו נקט האריס "המפציץ".
גם אלה שראו את ממדי ההרס במו עיניהם, וביניהם חיילי הוורמכט שהיו מוצבים בגרמניה, לא נכנעו ל"מאמצי השכנוע" האלימים של האריס דה בומבר. השינוי החל לבצבץ כניצנים זעירים המהססים להגיח אל אור השמש, רק בשנת 1945, 3 חדשים לפני תום המלחמה, כאשר הרס חיל-האוויר האמריקני את דרזדן בהפצצה מרושעת במיוחד (40,000 הרוגים, 45,000 פצועים, אלה, ברוב המקרים, סבלו מכוויות קשות).
צ'רצ'יל ההומני הרכין ראש בפני הגנרלים הבלתי הומניים שרצו נצחון מוחלט ומהיר ובין השיטין גם חלמו על נקמה, גם להשית ענישה ראויה על משטר הזדון הנאצי, שפגע יותר מכל משטר אחר בעולם הדמוקרטי, הרחק ככל האפשר משיקולים הומניטריים...