אחד העקרונות המנחים של משה דיין ז"ל לגבי יחסי ישראל ארה"ב היה לעקוף עד כמה שניתן עימותים - אלא אם כן מדובר באינטרסים חיוניים לביטחון ישראל. קיים חשש שהעיקרון הזה יעמוד בקרוב למבחן. לפי הפרטים שהודלפו, ליתר דיוק הושתלו ל"וושינגטון פוסט", ממשל ביידן עומד לפרסם בשבועות הקרובים תוכנית "מזורזת" ו"מפורטת" עם לוח-זמנים ברור להקמת מדינה פלשתינית ש"תחייה בשלום לצד ישראל", נוסח שגרתי בתוכניות אמריקניות לשלום שמתעלם מהמציאות ומהסבירות שמדינה כזאת תהפוך גם היא לשלוחה של אירן.
התוכנית קשורה ברעיונות לסיום המלחמה בעזה ובהסכם לשחרור החטופים. מעיד אחד הפקידים האמריקניים: "המפתח הוא עסקת חטופים"- מה שהופך את החמאס לבעל-דבר מרכזי בתוכנית. גם ההסתייגות האמריקנית לתמרון ישראלי ברפיח נובעת, אפוא, משיקולי התוכנית הנ"ל ולאו-דווקא מהדאגה לתושבים העזתיים. חשוב להסב מבט לתכונית עצמה כגון פירוק רוב ואולי כל הישובים הישראלים ביהודה ושומרון וקביעת בירת המדינה הפלשתינית בירושלים המזרחית - ובעיקר, הכרה אמריקנית חד-צדדית במדינה הפלשתינית.
מה שבולט במיוחד ברעיונות המועלים עכשיו הוא הפרת הגישה של ממשלי ארה"ב בעבר להתנות כל הסדר במו"מ ישיר בין הצדדים. ממשל בוש (האב) ומזכיר המדינה שלו ג'יימס בייקר, לדוגמה, שהיחסים בינו לבין ממשלת שמיר לא היו תמיד על מי מנוחות, ראה בשיחות ישירות עיקרון יסודי בכל תהליך מדיני ותיאם עימה את התנאים לוועידת מדריד שכללו, בין היתר, את המשפט "ארה"ב לא תתמוך בהקמת מדינה פלשתינית עצמאית".
אין המדובר רק בעקרונות כלליים אלא בנושאים מרכזיים ביותר: גבולות, ירושלים, הקשר בין עזה מהגדה המערבית", זכות השיבה של "הפלשתינים, מחיקת "האמנה הפלשתינית" שקוראת לחיסול מדינת-ישראל ועוד. גם אין התייחסות לזכויות ההיסטוריות של העם היהודי ביו"ש. הנשיא ביידן הצהיר בזמנו שהשלום מותנה בהכרת הצד הערבי בזכות העם היהודי למדינה משלו - ואין סיבה לחשוד בו ששינה את עמדתו, אך למרבה הצער זה איננו בא לביטוי בהצעות הנוכחיות. גם אין, אגב, התייחסות למכתב של הנשיא ג'ורג' וו. בוש בזמנו לראש הממשלה שרון על הגבולות העתידיים שיהיו שונים מ"הקו הירוק" או לשינויים הדמוגרפיים (כלומר התושבים היהודים).
זו איננה התמונה המלאה ויש בה צד חיובי שכן אחד המרכיבים המרכזיים שלה הוא "נורמליזציה", קרי כינון יחסים רשמיים בין סעודיה לישראל וזו אכן מטרה חשובה מבחינת ישראל, ומסיבות שונות אולי גם מבחינת סעודיה ואמריקה עצמה. מנהיגי מדינות ערב כולם מייחלים לניצחון ישראלי מוחץ על החמאס המסכן גם אותם ודווקא זה עשוי לקדם את ה"נורמליזציה" עם ישראל, בניגוד למה שאירן והחמאס חשבו. אך לדידי ישראל השאלה היא "מה יוקר חסדך" לעומת הסיכונים האפשריים. ארה"ב אומנם תציע ערבויות ביטחון "לישראל ולפלשתינים", כשההקבלה מעוררת תהייה, וההצעה עלולה להגביל את חופש הפעולה הביטחוני של ישראל בעתיד, שכן ישראל לא תוכל לוותר על עמדתה הבסיסית שבכל הסדר האחריות הביטחונית בכל השטחים תישאר בידיה.
יתכן, כמובן, שכל זה עדיין בבחינת "לכתוב על הקרח" ולשיקולי הבחירות של הנשיא ביידן שגם נמצא תחת לחץ מצד האגף השמאלי רדיקלי והאנטי-ישראלי במפלגתו, עוד יהיו תפניות לכאן או לכאן, והמפתח מבחינה זאת איננו בידי ישראל אלא בידי הבוחר האמריקני, ולא רק שתוצאות הבחירות אינן ידועות אלא גם לא ההשלכות המדיניות מבחינת הנשיא שייבחר בין שזה יהייה ביידן ובין טראמפ (או היילי) - והדיפלומטיה הישראלית צריכה להיות מכוונת לכלל האפשרויות ובינתיים להרוויח זמן. לא נשווה, כמובן, את הרעיונות בתוכנית המוצעת לדרישות ההזויות של החמאס ב"עסקת" החטופים, אך בשניהם יש מרכיבים שעלולים להביא לאותה תוצאה שלילית ומסוכנת.
מצער שהתוכנית שנרקמת על-ידי פקידי מחלקת המדינה וגורמים אחרים בממשל עלולה להחמיץ לא רק פתרון עתידי מעשי של הבעיה הפלשתינית, רצוי בשיתוף ירדן, אלא גם הסדר אזורי כללי אמיתי מול האיומים הגוברים מאירן ושלוחותיה וכדי לאפשר למדינות המזרח התיכון למצות את הפוטנציאל הכלכלי והאחר הטמון בהן - פוטנציאל ש"הסכמי אברהם" ביוזמת נתניהו ובהפקת טראמפ הניחו את יסודותיו. ישראל איננה אומרת לא לכל פרטיה, אך מצופה מידידתנו האמריקנית לדון איתה ביסודיות ובפתיחות בפרטיה ובהיבטיה, לרבות לוח הזמנים ההזוי המוצע - ובראש ובראשונה בחד-הצדדיות שלה - והיא צריכה לגייס לעמדתה את תמיכת הגורמים הרלוונטיים בקונגרס, בתקשורת ובארגונים היהודיים - לא כדי להתעמת אלא כדי להגיע להבנות.