מאז מלחמת ששת הימים מתאפיינות ממשלות ישראל בתפישה מדינית מגושמת, חסרת מקוריות ומעוף ותעוזה. הנה חשבון רווח והפסד:
- משה דיין - איש בעל מחשבה מקורית מובהקת - הרחיב את המלחמה לגירוש הצבא המצרי מכל חצי האי סיני, אבל הפציר במטכ"ל לא להגיע לתעלת סואץ ולסוגרה ולא לכבוש את רצועת עזה. הצבא התעלם ממנו. כאילו יש סכנה להשאיר את גמאל עבד אל נאצר בח'אן יונס במצב שהיה מפורז מנשק כבד. על שתי הטעויות האלה ישראל שילמה ביוקר. עד היום.
- בניגוד לכל מה שנחשב למובן מאליו דיין כפה על הממשלה את מדיניות הגשרים הפתוחים על נהר הירדן. כולם חשבו שהשתגע. למזלנו לא שמע בקולם.
- דיין ויצחק רבין היו בודדים בצמרת, שתמכו ב-19730-1970 בהסכם ביניים שיסיג את צה"ל למעברי המיתלה והגידי, ויאפשר את פתיחת תעלת סואץ. גולדה מאיר כקמצנית צרת עין בעלת מחשבה מגושמת טירפדה את המהלך בדיוק כמו בנימין נתניהו עתה בעזה. המאמץ של דיין-רבין למנוע את מלחמת יום הכיפורים נכשל. גולדה הקדימה עם קונספציה פגומה את ביבי.
- הסכם השלום שחתם מנחם בגין עם מצרים - הוא נעזר באהרן ברק ובדיין - הוא ההישג המדיני הגדול שידעה ישראל מעודה. כל כולו מנוגד לתפישה השגרתית, שייוחסה כל השנים לבגין. ישראל שכחה להודות לו.
- אפשר להתווכח על הסכמי אוסלו ועל ההינתקות מרצועת עזה. איני רוצה להיכנס כאן ועתה לוויכוח ההיסטורי הזה. אך לית מאן דפליג - אין ויכוח - כי מדובר בשני מהלכים מדיניים אמיצים ומקוריים מאין-כמותם. גם הנסיגה שמימש אהוד ברק מדרום לבנון.
ומאז יבשה הבאר. ביבי הרעיל אותה. אף על-פי כן חובתנו לנסות. אני מציע לבני גנץ ולגדי איזנקוט להציע לקבינט המלחמה לקבל החלטה חד-פעמית (בגלל המלחמה) הקוראת למדינות הליגה הערבית (בעיקר מצרים, סעודיה, ירדן, המפרציות) להקים עם ישראל משמרת מגוננת משותפת להר-הבית לכל ימי רמדאן. אני חוזר: משמרת משותפת ישראלית-ערבית-פלשתינית (בלי חמאס) לכל ימי רמדאן. זה ראוי לניסיון גם אם לא יעלה יפה.
ייתכן שבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר אינם רוצים רגיעה בהר-הבית. הם מעוניינים להדליק את המזרח התיכון. אבל ביבי חושש. אז, אנא, ביבי התגבר על פחדיך וזכור מה חשבו רוב מכריע של ישראלים על מדיניות הגשרים הפתוחים ועל הנסיגה הישראלית מטאבה ומימית ושדות, ומה הם יודעים היום ולמי חייבים תודה.
ביבי, ניקסון
לפני כחודשיים, במלאת יובל שנים להדחת הנשיא ריצ'ארד ניקסון מהבית הלבן בגלל פרשת ווטרגייט, פורסם בארצו ספר עב כרס - 687 עמודים מאת ההיסטוריון גארט גראף הנושא את השם Watergate - A New History.
הוא אינו מניח אבן בלתי הפוכה בפרשת הפריצה של אנשי ניקסון אל מטה המפלגה הדמוקרטית לקראת הבחירות בנובמבר 1972. ניקסון הכחיש. שיקר. רימה. ניסה להחליף צוותי חקירה. ברח מארצו לסיורים בעולם. ניקסון נראה בבירור כאח התאום של בנימין נתניהו באנגלית.
מיום ליום קילפו עיתונאים חשובים את שקריו כמו בצל. אך ניקסון לא מש מן הבית הלבן. עד שאחד משני בעלי הטורים החשובים בארצות הברית באותה עת ג'וסף אלסופ, שהאמין תקופה ארוכה בחפותו של הנשיא, השחיז את עטו (לא היו עדיין מקלדות) וכתב שורה שאמרה את הכל: The time has come for President Nixon to offer his resignation
מכאן ואילך הכל התגלגל ככדור שלג. בעל הטור ג'יימס רסטון והסנטור הרפובליקני, איש סיעתו של הנשיא, אדווארד ברוק החרו-החזיקו אחרי אותה תביעה, וחלף זמן אבל ניקסון מצא את עצמו מגורש במקלות. טובי העיתונים, לרבות השבועון הפרו-רפובלינקי Time, הצטרפו לתביעה. גורלו נחרץ החל מעמוד 531.
אין צורך להגיע לעמוד האחרון של הספר כדי לחוש שמחה לאיד נוכח הכותרת המצטטת את ניקסון במהלך פשיעתו: "I am Not a Crook". אלוהים אדירים, מי יהיה השר הראשון בסיעת הליכוד שיתניע את כדור השלג בעברית?