לא מלחמת עזה, שתחילתה בטבח נורא של יהודים בידי עזתים ותגובת ישראל התקיפה גרמה לאנטישמיות מכוערת באקדמיה האמריקנית. זו הייתה שם, טבועה עמוק בלבבות. המלחמה רק הוציאה את החושך לכיכר העיר. מי? גודש של אפרו-אמריקנים. מסה של פלשתינים. צאצאי הקו-קלוקס-קלאן. השמאל הליברלי.
מדי יום מגיעות אליי עדויות על תקריות זוטות, שאינן מסתיימות בפרסום בתקשורת. כולן מעידות שיהודים מסתירים את זהותם, חוששים לשגר את בנותיהם ובניהם לבתי ספר משלהם, ובעיקר משקרים לעצמם כי לכל התפרעות יש צידוק.
תופעה זו אינה חדשה. רק שהאנטישמיות ארבה בתחתית המנהרה החברתית והמתינה להזדמנות לתת ביטוי לאלימותה. לעומתם האנגלית שבפי יהודי אמריקה נשמעה כמו היידיש של מזרח אירופה. צעירי תנועת ה"בונד" והאגף היהודי במפלגה הקומוניסטית - "היבסקציה" - רצו להאמין כי אם לאבא הייתה חנות מכולת דלה הוא ניצל את עמי אירופה, ובכך גרם לאנטישמיות להתחזק. ומה על יהודי גרמניה? לפי ד"ר מאיר סיידלר בספרו "קיצה של יהדות גרמניה בפתח" אפילו החרדי יוסף צבי קרליבך מצא כף זכות בחוקי הגזע הנאצים, שאומנם בודדו את היהודים אבל איפשרו להם לקיים חיי תרבות פנימיים. כן גם "הילדים של אנה" המתארים את השקר העצמי בחודשי "ליל הבדולח".
יהודי ארצות הברית מסרבים להכיר בבעיה. הם מטילים את יהבם על החוקה והמסורת הדמוקרטית והמטרה. העיוורון גורם להם לעצום עין נוכח המגמה האנטישמית בארצם. הם שבויים בקונספציה. ישראל אשמה כי השתמשה בזכות ההגנה העצמית. וכך הם מחמיצים את ההזדמנות להקים כוח מול כוח, אגרוף מול אגרוף, ולגבות מחיר על כל אסיפה בה הם מפוצצים ומונעים בעד יהודים מלהביע את השקפתם עולמם.