כיצד מלחמת עזה מכשירה שרצים
בהיותי ילד בפולין אהבתי מארשים צבאיים ובייחוד כאשר אלה הושמעו במצעדים והחיילים ליוו את התזמורת בשירה. והואיל ואנו גרנו בכיכר העיר היו אירועים לאומיים שונים מלווים במצעדים צבאיים. אחד השירים נקרא בפולנית..... Wojenko,wojenko cuz rzes ty za pani - (חסרים כאן סימנים עליונים שונים לצורך היגוי נכון). התרגום הוא: "מלחמונת, מלחמות, גברת נהדרת, מאחוריך צועדים בחורים לתפארת".
צה"ל אומנם לא זכה לשיר מסוג זה אך הסגידה אליו היא דומה אם לא גדולה יותר. האמונה בצה"ל יכולה רק להשתוות לאמונה באדמו"ר גדול. זאת בתקופה שלום. בתקופת מלחמה הוא הגיע לדרגת קדושה. הראייה - בשל המלחמה מי שנחשב ל"נמסיס" אצל אישים פוליטיים כמו גדעון סער, הלא הוא ביבי נתניהו, זוכה לטיהור שם ולכשרות לא רק בעת מלחמה אלא גם לכשיגיע השלום. בראיון לערוץ הכנסת ב-26.2.2024 כשנשאל השר סער אם החרמות במערכה הפוליטית צריכים לעבור מן העולם הוא השיב שלדעתו כן.
בפוסטים קודמים הזכרתי כי תנועת "המחנה הממלכתי" היא שעטנז פוליטי בלתי אפשרי כשהוא מכיל בתוכו אנשים כמו גדי איייזנקוט מצד אחד וגדעון סער בראש "תקווה חדשה" שהיא חלק מן "המחנה הממלכתי" כשותף, מצד שני. הדבר היחיד שאיחד אותם היה ההתנגדות לביבי בשלטון. עכשיו גם אלמנט זה נעלם וכל זה בזכות צה"ל שנמצא במלחמה. במציאות הקיימת ביבי יכול לבנות לא רק על "תקווה חדשה" שלא תפרוש מן המשלה, גם אם בני גנץ וגדי איזנקוט יפרשו ממנה, אלא גם על חלקים מן הציבור, שחרף מצב הרוח הקודר עדיין מאמינים בהכרעה צבאית.
אני בתומי חשבתי שצה"ל, אף שהוא היה והווה, כמצופה, כוח המגן של ישראל, לא היה בגדר של קדוש. ודאי שלא אחרי ה-7 באוקטובר. ומי שאומר זאת בין השאר הוא הרמטכ"ל הנוכחי, רב אלוף הרצי הלוי. הדבר הקדוש היחיד בעיני הוא חיי אדם ואלה אבדו באותו יום ומאז הם הולכים ואובדים בהמשכים לאיזה "מולך" מודרני.
אני חושב שהבסת החמאס ככוח צבאי הוא כורח המציאות ה-raison d'etre במערכה הזאת, שהרי ככוח פוליטי, כאידיאה הוא לא יובס במערכה צבאית. אבל זאת ניתן להשיג בשילוב של כוח צבאי ומדיני. גם המטרה של צה"ל היא הבאת שקט ושלום ליישובים עוטפי עזה בכלל ולישראל בפרט. אך האלמנט המדיני שהוא התוצאה של כל מערכה לא מצוי אצל ראש הממשלה הזה ששמו ביבי נתניהו."הגיבור" הזה על חרבם של אחרים יחיה. וכל יום שהוא בשלטון הוא יום יותר מדי.
"זילות השואה"
אגב קדושה, גם "השואה" שמוזכרת לעתים לאחר ה-7 באוקטובר אינה דבר קדוש. ואם דני אלגרט שאחיו איציק נמנה עם החטופים בעזה לובש טלאי צהוב, אין בו זילות השואה, כהגדרתו של יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת יולי אדלשטיין שבפניו הופיע אלגרט. זילות השואה בעיני היא מי שמתנגד שמישהו, מסיבה כלשהי, יענוד את הטלאי הצהוב כסמל של סבל. אחד מציוויי השואה ולקחיה הוא סובלנות למי ששונה או נוהג בצורה שונה ממך. אם הטלאי הצהוב מהווה סמל למישהו במצוקה נוראה - או למשהו שיש בו העדר צדק - אז זה מלמד משהו שעלינו להביא בחשבון. זה מה שאנו לא עושים כאשר אנו עוסקים בשואה. ובמיוחד אדם כמו יולי אדלשטיין שנרדף על-ידי השלטון הקומוניסטי בהיותו שונה, בהיותו יהודי. כאן במדינת היהודים אנשים נרדפים בשל היותם שונים. כשלון מחפיר בלימוד לקחי השואה שלא לדבר על ערכי מוסר חברתי.
ויש עוד מגרעת בקדושה. בקדושה ובכול הקשור ל-הקב"ה - אין מקשים בשאלות. "כזה ראה וקדש". ולנו יש שאלות. ראשית לגבי השואה. איך זה שאלוהים עמד מנגד כאשר הצורר הנאצי טבח במיליוני מאמיניו, בעם הנבחר שלו, בחסידיו, שלומיי אמונו ודורשיי תורתו, היות שהם היו כאלה, הואיל והם היו העם הנבחר שלו. וגם לגבי צה"ל יש לנו שאלות. ואלה לא צריכות לחכות עד לסיום המערכה, כאשר ראש הממשלה אינו רואה את סוף המערכה אלא כחיים שעלינו לחיות על חרבנו, למעט תלמידי הישיבות שתורתם סחטנותם ושביבי מבטיח להם חיים שלווים מרופדים בכספי ציבור יצרני ועמל. ואנו רוצים לחיות. וכפטריוט, אני אומר "טוב לחיות בעד ארצנו". וכדי שנחיה חיים משמעותיים עלינו לפעול גם כאשר השוט של פרשי המשטרה היהודית מונח על צווארינו ופרסות סוסיהם מאיימים לדרוס אותנו. כל נפש שנציל למען סיום המלחמה הזאת, היא עניין שבקדושה וזה תלוי בנו,אם נרצה.