אחד השקרים השגורים בפי "מנהיגינו" ובשפת התשקורת הוא שישראל מבטיחה "חופש תפילה לכל". אבל, אותם "מנהיגינו" ואותה תשקורת שוכחים להשלים את דבריהם: חופש תפילה לכל, אלא אם כן מדובר ביהודים. בעוד שמוסלמים יכולים להתפלל בהר-הבית ככל העולה על רוחם, יהודים נדחקים לשעות מסוימות, למכסות מסוימות, וחלילה אם ימלמל מי מהם כמה מלים של תפילה. ושוב דנים "מנהיגינו" והתשקורת באפשרות להגביל כניסת יהודים - הפעם לקראת חודש רמדאן - שמא יכעסו הפריץ מרמאללה, או הפריץ היושב ברבת עמון - בירת המדינה הפלשתינית העתידית - או פריצים מעבר לים. מלל רב נשפך באולפנים בקשר לשאלה כמה מערביי ארץ ישראל יורשו לעלות ולהתפלל בהר-הבית - המקום הקדוש ביותר ליהודים, ולא למוסלמים (שעבורם הוא המקום השלישי בחשיבותו) - מחשש שמא אותם מתפללים יציתו אש במקום ובכל רחבי הארץ. הקו המנחה והקדוש הוא אבטחת חופש הפולחן למי שעלולים להיות מוסתים ושעלולים להצית אש. איש אינו מזכיר את שלילת חופש הפולחן מהיהודים. גם אם משיקולי ביטחון יוחלט שוב להגביל את חופש הפולחן והתפילה של יהודים, חובה על "מנהיגינו" ועל התשקורת לומר את האמת לציבור: מדינת ישראל - הצבועה - ויתרה על חופש הפולחן והתפילה של יהודים. כמו-כן, אין להסכים לפעול נגד חלק מאזרחי המדינה על-פי קריטריונים של אפרטהייד מזיק. זכות התפילה של יהודים אינה פחות קדושה מזו של ערבים. יש להבהיר זאת ל"מנהיגינו" ולתשקורת. בהקשר זה, לא מיותר להזכיר את הברית הבלתי קדושה הקיימת בין הוואקף המוסלמי השולט בהר-הבית - הר-הבית לא בידינו! - לבין הוואקף היהודי האוסר על יהודים לעלות להר-הבית, המקום הקדוש ביותר ליהודים. השקר של "חופש תפילה לכל" מצטרף לשקר "פתרון" שתי המדינות ולשקרים רבים אחרים, ורק מזמין לחצים מבחוץ ומבפנים, וכך איננו עוד עם חופשי בארצנו.