הספר מכיל מעל 400 עמ' ומחולק לשמונה שערים המעידים על תרומתו של בייגה למדינה: אברהם שהיה לבייגה; ימים ראשונים בערד; פרח במדבר; במגרש הפוליטי; האיש אשר על האוצר; חיים חדשים; רעות ומשפחה; ושער אחרון - נספחים. הספר כולל תמונות בצבע מהעבר המשפחתי, מהעיר ערד והנגב ומסמכים מרכזיים מתחומי עיסוקו כראש המועצה בערד, כחבר כנסת וכשר בכיר בממשלות רבין וברק. על דש הכריכה הקדמית כתב בייגה: "ילדותי... במעונות עובדים ח' בתל אביב הקטנה ובקן התנועה המאוחדת... חברו לפסקול שליווה אותי במשך 40 שנות פעילותי כאיש ציבור: 22 שנה כראש מועצה בערד, העיר בנגב שהייתי שותף להקמתה, ו-18 שנים כחבר כנסת, מתוכן 6 שנים בתפקיד שר האוצר". על דש הכריכה האחורית כתבה העורכת ענת שינקמן בן-זאב על הזהות המוחלטת בין חייו של בייגה למאורעות שעיצבו את המדינה ובכריכה האחורית הוסיפו אהוד ברק ויעקב פרנקל כמה מילות הערכה. ברק כינה אותו שר האוצר החשוב ביותר ב-50 שנים האחרונות ופרנקל הדגיש את כשרונו ותרומתו להשתלבות ישראל בכלכלה הגלובלית ובקידום היסודות לקראת "מעצמת היי-טק". השער הראשון הוקדש לתמה אשתו שנפטרה בשנת 2022 ולהסבר כיצד הפך שמו אברהם לבייגה. בילדותו קראה אמו לילד אברהם לבוא לאכול וכינתה אותו ביידיש "פייגלה" שהפך ברבות הימים לפייגה ולאחר מכן לבייגה עד שהיה צורך להכניסו כשם שני בתעודת הזהות. גיבורי ילדותו, מעיד בייגה, היו יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח וכן יצחק רבין ומולה כוהן איתם זכה לשתף פעולה כח"כ וכשר אוצר.

בדפים הבאים נזכר שוחט בימי ילדותו נעוריו, במשחקי הכדורגל שכה אהב ובחברותו ב"תנועה המאוחדת", חולצה כחולה ושרוך אדום. שוחט התגייס לנח"ל ויחד עם הגרעין הצטרף לקיבוץ "נחל עוז". היה שותף להקמת הנקודה ועד לרצח של רועי רוטנברג ולנאום ההספד של משה דיין. בייגה עזב את הקיבוץ משום שסירב לצאת להדרכה בתנועה ולמד הנדסת בניין בטכניון. כזכור, התחתן בייגה עם תמה, בתו של לוי אשכול וקרבתו המשפחתית אפשרה לו ללמוד על קצת מהסודות הכלכליים והביטחוניים של המדינה. בייגה צורף ל"צוות ההקמה" של העיר ערד (בהמלצת לוי אשכול) שבראשו עמד אז אריה (ליובה) אליאב.

במחצית אפריל 1961 נפגשו שוחט ותמה עם לובה אליאב שהראה להם את מפת העיר המתוכננת והזמינם להיות בין המייסדים. הזוג החליט לשנות את מסלול חייו ולהצטרף למייסדי העיר וביקש דבר ראשון לצאת לסיור לשטח. בייגה כתב כי הזוג הוקסם מהמדבר ונוף ים-המלח והם נכנסו לעבודה בצוות ההקמה בדצמבר 1961. בבואם, כבר עמד המחנה הקדמי על הרכס בחלקו כאוסף של צריפים ומבנים ארעיים. תיאור פיוטי של השממה שמצאו בני הזוג בערד, הביא ד"ר זיוון מתוך ספרו של ע' עוז, "סיפור על אהבה וחושך". עוד כתב זיוון כי בתוכנית החומש לפיתוח הנגב הדרומי תוכננו עוד שתי ערים כמרכזי פיתוח חדשים, האחת כרמיאל והשנייה בחבל הבשור. במציאות שתי הערים לא הוקמו. ל' אליאב שהנהיג את צוות ההקמה ראה בעשייה זו דוגמה שתתאים אף לארצות מתפתחות אחרות ואף אירח אישים ומומחים מחו"ל להראותם כיצד צומחת עיר בשממה. זכור מאוד דווקא היה ביקורו של דני קיי. בשונה מהקמת עיירות הפיתוח וקליטת העולים בשנות החמישים, הוחלט הפעם לשנות את השיטה: קודם הקמת העיירה ואכלוסה תחילה בישראלים ותיקים ולאחר מכן קליטת העולים החדשים. מיקום "צוות ההקמה" נקבע לנקודה שהייתה קודם לכן קידוח נפט של חברת "נפטא". אליאב זימן לצוות ההקמה אדריכלים, מהנדסי בניין, מהנדסי מים וצוות גאולוגים. בנוסף הוחלט כי רצוי להקים במדבר עיר ללא עורף כפרי וזאת בניגוד לניסיון שנצבר עד כה. טקס הנחת אבן הפינה נערך ב31 במאי 1961. לטקס הוזמנו אברהם הרצפלד, נשיא המדינה י' בן-צבי ורעייתו, חברי ועדות בכנסת ואורחים מחו"ל. ל' אליאב שמונה למנהל החבל במשרד העבודה בראשות ג' יוספטל, קיבל מכתב מבן-גוריון ואשכול שטענו כי לאור החוסר בתקציב יש להוריד את חלומותיו של אליאב לארץ, והציעו לא לתכנן בניית 3,000 בתי מגורים אלא 500 דירות בלבד. שתי החלטות חשובות של צוות ההקמה מציין בייגה אפיינו את צוות ההקמה: האחת, הקמת מבני אזבסט לשכונה הראשונה והשנייה חיפוש אחר משאבים לתעשיה במקום ותעשיה כימית בסביבה ובעיקר ליד ים-המלח. הצוות התחייב לשהות כל השבוע במקום ולהתמסר לחיפוש אמצעי תעסוקה עתידיים. במישור רותם התגלה מרבץ פוספטים עשיר שהיווה בסיס לחזון זה. תוכנית המתאר הסופית כללה הקמת 6 שכונות עבור 30 אלף מתיישבים. יתר על כן בתכנון נועז לראשונה, ניתנה לתושבי עיר פיתוח את האפשרות "לבנה ביתך". ד"ר זיוון מתאר ביתר פירוט את עקרונות תוכנית המתאר: "...אגף התכנון במשרד הפנים... פרוגרמה למרכז חבל ערד בשני שלבים: עיר בת 10 אלפים תושבים ועיר בת 30 אלף... ראו בתשלובת ערד את הענף הכלכלי המרכזי וחיפשו גיוון... ביקשו למשוך וותיקים מהארץ ועולים מארצות המערב. התכנון נעשה לעיר בצפיפות גבוהה כמתחם עירוני סגור אל מול המרחב המדברי. הבחירה בראש רכס כידוד (642 מ' מעל פני הים) להקמת העיר ולא מזרחה משם, נועדה להבטיח תנאי אקלים נוחים יותר מאלה ששררו בבקעת ים המלח". באפריל 1962 התפטר ל' אליאב מתפקידו בטענה כי משרד העבודה ומשרד השיכון רבו על סמכותם לנהל את צוות ההקמה והריב על מי יפתח את אתר הפוספטים במישור רותם. לאחר ההתפטרות ביקש אליאב להקים עיר חדשה במרחב ניצנה-שבטה אך הרעיון לא התקבל. אליאב קיבל תפקיד אחר והתמנה לראש משלחת תה"ל לפרס. אל"ם יצחק פונדק שקיבל את תפקיד אליאב יצא תחילה לבריטניה ללמוד כיצד לבנות עיר לפני אכלוסה. הוא מונה לראש המועצה הראשון אך התפטר עקב החיכוכים עם השר יגאל אלון. מחליפו במשך שנתיים, עד היבחרו של בייגה היה זאב חיימוני. בשנת 1967 נבחר בייגה לראש המועצה ובמקביל שמעה של העיר המתוכננת נפוץ בארץ ומאות משפחות של ישראלים ביקשו להתקבל לשכונה הראשונה. בינואר 1962 צריך היה לקבל את אישור ועדת השמות הממשלתית כדי לקרוא לעיר באופן רשמי "ערד" ולאור התגליות בתל הסמוך האישור ניתן.

אליאב התפטר ובמקומו מונה אל"ם י' פונדק דבר שגרם לזעזוע גדול ורבים מהמהנדסים והאדריכלים ואנשי המקצוע התפטרו על-רקע זה. על כך הרחיב ד"ר זיוון שקבע כי הוא נבע מוויכוח פוליטי בין שר הפיתוח מ' בנטוב ממפ"ם לבין ל' אליאב ממפא"י שכל אחד מהם ביקש לשלוט במרבץ הפוספטים שהתגלה בנחל צפע. על-אף שבן-גוריון תבע מאליאב להמשיך בתפקידו, סירב האחרון והעלה טיעונים אף טיעונים נוספים. בשלהי נובמבר 1961 הוחג ברוב עם "חג ההתנחלות" בהשתתפות ראש הממשלה בן-גוריון שר העבודה יגאל אלון והשר אלמוגי. כמה חודשים לפני החג נערכו מאות ראיונות למועמדים לשכונה הראשונה כאשר נאמר למועמדים במפורש כי משפחות מעל 3 ילדים לא תתקבלנה עקב חשש מצפיפות בצריפים; וכן שבשנים הקרובות לא יקום בית ספר תיכון בערד אלא רק גנים; והחשוב מכל, על המועמדים להוכיח כי יש להם תעסוקה בעיר או באזור ים המלח. כזכור (הערת הסוקר) לימים היו מי שכינו ראיונות אלה בשם "סלקציה" ויריבים פוליטיים של מפא"י ומפלגת העבודה האשימו את צוות ההקמה ברצון למנוע מעולים ממוצא מזרחי להתיישב בעיר. רבים עזבו קיבוצים כדי להגיע לערד עד שמזכירת "האיחוד" באותה עת, סנטה יוספטל ביקשה מצוות ההקמה לצמצם את קבלת עוזבי הקיבוצים המבקשים להיקלט בעיר. בינואר 1963 עבר בייגה ומשפחתו לשכונה הראשונה בתחושה שהם ממלאים צו חלוצי. נבנה בית המלון הראשון "נוף ערד" ובארץ התפעלו מהישגי העיר הנבנית בתחום החינוך, התכנון העירוני, וממערכות התרבות. הממסד תאר את הקמתה "כי במקום חלוצים בעל כורחם (הכוונה לעולי צפון אפריקה בדימונה ודומיה) נחשבו ראשוני ערד כחלוצים מרצונם. בשנת 1964 נסלל כביש מערד לנווה זוהר עבור המועסקים בים-המלח וכן כחודש לאחר מכן, נסלל הכביש מצומת שוקת לעיר וזמן הנסיעה לבאר-שבע הצטמצם משעתיים וחצי ל-45 דקות בלבד. השרים אשכול ויוספטל אישרו את התוכניות (סלילת כבישים, בניית ענף תיירות ותעשיה כימית) על-אף שזיהו את הפער בין החלום והחזון למציאות. עם זאת, שוחט ותמה התפטרו מתפקידיהם בגלל חילוקי דעות עם אל"ם פונדק ומצאו עבודה בבאר שבע ומפעלי ים-המלח. החלה תקופה של מריבות בין הוועד המקומי למנהל בראשות פונדק עד שבאוקטובר 1967 נבחר בייגה לראש המועצה. הוא כיהן בתפקיד עד מרס 1989. פונדק שולב לאחר התפטרותו במשרד החוץ והיה לשגריר במספר ארצות.

שוחט נהג ביושר ובלא משוא פנים פוליטי. התמיכה לה זכה כראש המועצה מוכיחה שגם אזרחים מהליכוד, המפד"ל ואחרים תמכו בו והצביעו עבור נציגיו במועצה, דבר שאפשר לשוחט לא להיכנע ללחצים או להתחייבויות קואליציונית. בשנת 1973 זכה ב-68% מקולות הבוחרים; בבחירות הבאות זינקה התמיכה ל-78%; ב-1978 בבחירות אישיות וכראש מפלגת המערך במקום זכה בייגה ב-84% מקולות המצביעים בעיר. בשנת 1983 בבחירות האחרונות שלו, עלתה התמיכה עבורו ל-89% בעיר של 14 אלף תושבים. מטרות העל של בייגה לאורך הקדנציות היו - הגדלת מספר התושבים, הקמת אזור תעשיה ומתן שירותים על רמה נאותה על-מנת למנוע את הנסיעה המתישה לבאר שבע.

העולים הראשונים הגיעו לערד מרומניה בשנת 1965 והיוו במצטבר כ-17% מאוכלוסיית העיר. בטבלה שהביא זיוון נכתב כי בשנת 1965, בהיות ערד מועצה מקומית, מנתה ערד כ-1,000 תושבים. שר השיכון יוספטל ראה בבחירת המועמדים לתושבי העיר הראשונים נקודה מכרעת בעיצוב פני העיר לעתיד. בזיכרונותיו הזכיר בייגה את הקריטריונים לקבלת תושבים חדשים אך לא ציין שהיו עוד כמה כמו למשל: מינוי קצין אכלוס, הנעת והפעלת מוסדות "קופת חולים" "והמשביר המרכזי", עדיפות לילידי הארץ (עדיפות לצעירי מפא"י), ותושבים ללא עבר פלילי. הביקוש מצד אוכלוסייה ותיקה וידועה להתגורר בעיר גבר. כך למשל ביקשו הרמטכ"לים מ' דיין וח' לסקוב ואף מרצים מהאוניברסיטה בבאר שבע לרכוש חלקות לבנייה פרטית.

ראוי לציין כי העיתונות ביקרה את הגידול האיטי של ערד וכינתה את העיר "חזון שעמד מלכת" שהניב "כפר מדברי גדול". למרות זאת, בייגה האופטימי תמיד, כותב בביוגרפיה - כי בשנת, 1971 צינור המים סיפק רק 2,000 מ"ק ביממה וברור היה שלקראת קיץ 1974 (בהנחה שהעיר תמנה אז 50 אלף נפש) יש למצוא פתרון לעיר ההולכת וגדלה. חברת "מקורות" ותה"ל נכנסו לתמונה בהנחה שמפעלי תעש ששוחט הזמינם לעיר, יזדקקו לכמויות מים אדירות באיכות טובה. הוחלט על קידוח עמוק בתל-שוקת והזרמת מים בצינור בקוטר 18 צול, מפעל שאכן הגיע לסיומו המוצלח בקיץ 1974 והרבה הודות לקשריו הטובים של בייגה עם שרי הממשלה. שוחט הוביל מדיניות של סלילת כבישים ותוך 15 שנה מהקמת ערד נסללו 4 כבישים חדשים. לאחר פירוט האירועים שליוו את ארבעתם, הוא מדגיש את תרומתו של פנחס ספיר, אז שר האוצר, שהבטיח לדרבן את משרד השיכון שיגביר קצב הבנייה בעיר מ-150 דירות בשנה ל 500 במהלך השנים הקרובות. האדריכלים הושפעו מסגנונות הבנייה שהופיעו אז בדרום אמריקה ובאירופה המערבית ובנו במגרשים דירות עם תוספת סגנון מדברי. עוד לפני מלחמת יום כיפור החלו לבנות בערד בתים בני 8 קומות בניגוד לעצות המומחים שטענו כי אין בנגב המזרחי אפילו טכנאי מעלית אחד. בייגה קיצר בספרו את הסיפור על ההתפתחות הכלכלית ולא פירט את המפעלים הרבים שהוקמו בעיר, בתי המלון הנוספים, ואף את ניסיון הקק"ל לגדל אגבות שנכשל.

מנקודה זו נוכל רק להזכיר את הנושאים שעלו בביוגרפיה כמו למשל, הקמת מפעל המגבות והרעיון המקורי של פסטיבל השירים השנתי. ד"ר זיוון מזכיר על סמך מסמכי פונדק את החלומות שלא התגשמו כמו רעיון רעיון הקמת שדה תעופה בינלאומי בבקעת באר-שבע; הקמת מכללה לטכנאים; ייסוד מרכז עולמי לחולי אסטמה; מתיחת רכבל מערד לפסגת מצדה; והקמת "דיסנילנד" של סיפורי התנ"ך. בייגה מביא בספרו קטעים מבלדה לראש העיר שנכתבה והולחנה בידי אנשי המקום ושהוצגה בטקס ב-1989, לאחר שסגנו, בצאלאל טביב, נכנס לכהן כראש המועצה (וזכה להיות ראש העיר משנת 1995) הנה כמה שורות לדוגמה: "לאור הנבואות ושלל הדעות/ לא נותר לציבור אלא להודות/ שהאיש הוא ראש עיר מלידה ואכן/ כ"א שנים ויותר הוא כיהן/ הוא דחף והדף, הניף והפליג/ יזם וקנה בנה והשיג/ ואם רק בכנסת היו מאשרים/ היה הוא לבטח מזיז שני הרים/ ומביא את ראס בורקה אל תוך המרכז/ ובונה גם קזינו - ברור על-ידי מכרז."

חלקה השני של הביוגרפיה עוברת למגרש הפוליטי בה מתאר שוחט את הצטרפותו למחנה רבין כנגד פרס, היבחרותו לכנסת בשנת 1988 ולימוד רזי הפוליטיקה הלאומית. הוא מכהן בוועדות כלכליות ומלווה את רבין בכניסתו למשרד הביטחון, שותף לניצחון רבין, ותופר את החליפה עבור יום השבעתו כשר האוצר בשנת ביולי 1992. שוחט כיהן 6 שנים כשר האוצר בשלוש ממשלות ובין היתר בונה את סלילת כביש האגרה הראשון בישראל, כביש 6, כהצלחה ותרומה להתיישבות ולכלכלה ולקירוב הספר למרכז. שוחט אף היה מעורב על-פי זיכרונותיו במיסוי שוק ההון, בהרחבת היבוא, בסיוע לרמון בחוק הבריאות, במעורבות בהסכם אוסלו, בהבאת "אינטל" לקריית-גת, והזדעזע מהאירוע ששינה את מסלול חייו - רצח ראש הממשלה רבין בנובמבר 1995. שוחט מלווה תקופה קצרה את ראש הממשלה החדש אהוד ברק ומחליט לפרוש בהגיעו לגיל 70. הוא מכנה צעד זה בשם "האזרח בייגה שוחט".

את הספר מסיימות מילות פרידה של שוחט לחבורת המשפחות, כתריסר, שעשו אתו את כל הדרך מהקמת ערד. הוא נפרד במילים נרגשות מתמה אשתו שנפטרה ב-2022 ובייגה חייב לה לדבריו, את הכול. על שולחנה נמצא שיר של המשורר הצרפתי שרל פגי "האהבה לא נעלמת לעולם" השיר מכיל 13 שורות וסופו בשורה "אני לא רחוקה, רק עברתי לצד השני". הגדיל שוחט וצירף צילומים של כמה מסמכים חשובים כמו: מינוי מנהל ראשון "לצוות ההקמה" של העיר מ 5 בדצמבר 1960; מכתבו של לוי אשכול ללובה אליאב מיום 3 בינואר 1961, החוזה להקמת כביש 6 מיום 5 בנובמבר 1992; הקמת "מטרופולין תל אביב מיום מאפריל 1996; זיכרון דברים סודי בין פרס לרבין, בכתב ידו של רבין, ממאי 1995 שנרצח 4 חודשים לאחר חתימת ההסכם, ועוד.

מהביוגרפיה מצטיירת דמותו של בייגה שוחט כדמות עצמאית, הנאמנה מחד לערכי תנועת העבודה ומצד שני, מוכנה להתנסות ברעיונות חדשים הקשורים בקליטת עולים, שינוי תפיסה ארכיטקטוני של עיירות הפיתוח, הקשבה לשכנים הבדואים ונכונות להיאבק על רעיונותיו והשגת התקציבים עבורם "בחלונות הגבוהים" ובעיקר אצל לוי אשכול. בייגה הוכיח לאורך שנות עמידתו בראש המועצה של ערד כי הוא זקוק לאהדת התושבים, חברי המועצה והמומחים שסבבו אותו. וכך הוא פועל תוך חיפוש פשרה, ביושרה ותוך כבוד הדדי תוך מתן תשומת לב לדבר החשוב ביותר - בנייה ותעסוקה ובניית חברה בריאה. הוא היה אמן הקשר האישי, שפעל בתמיכת המשפחה האוהבת והתומכת, ותמיד שם את הנגב ופיתוחו בראש הדיון. על-אף שלא היו לו יריבים מרים במועצה, הוא נתן כבוד לנבחרים מצד הליכוד או מצד הדתיים. עם זאת נראה שבייגה גימד קצת בתיאור תרומת אל"ם יצחק פונדק (שהיה קרוב לשנה יו"ר המועצה) וסגן ראש המועצה זאב חיימוני, (שכיהן כשנתיים כיו"ר המועצה לאחר התפטרות פונדק) לפיתוח ערד, להעלאת רעיונות הקשורים בסביבה ובאקלים ועל דחיפתם לבינוי העיר ולקליטת עולים וילידי הארץ. בהקשר לחמשת השאלות שהצבנו בפתיח ניתן לומר כי העיר מוקמה במזרח הנגב מול אזור הסייג גם במגמה למנוע מהבדואים להתרחב מעבר לסייג; ערד לא נתפסה אז כחלק ממטרופולין באר-שבע העתיד לקום ולכן נבנתה כעיר אוטרקית; לא הייתה "סלקציה" שמנעה מעולים מצפון אפריקה להתיישב במקום אך בהחלט הייתה העדפה של קיבוצניקים וישראלים ותיקים בעלי מקצועות טכניים, מפעילי ציוד כבד ובעלי ניסיון בהוראה, חינוך ותרבות. העיר הייתה לדוגמה לתכנון מהפכני של עיר פיתוח במדבר לכן לוותה בחלומות רבים ובשגיאות רבות; על-אף שלא הגיעה למספר התושבים שציפו לו המתכננים. העיר המריאה תקופה מסוימת אך בשנים האחרונות קפאה מבחינת גידול והתרחבות ומאבקים חברתיים-דתיים שיסעו בה. "היא הייתה חלום" אך לא שברו אלא ממתינה להגשמתו. הספר מפורט מאוד אך מרתק ושופך אור על התפתחות והתיישבות בנגב המזרחי. רוצו לקרוא. תודה לד"ר זיוון על שימוש במחקרו לסקירה זו.