כבש אותי מאמרו של פרופ' יובל נוח הררי בעיתון ידיעות אחרונות מ-15 באוקטובר. אני מוצא לנכון לפתוח באמירת תודה לאומץ ליבו של היסטוריון מוערך בעל שם עולמי להתריס בפנינו את האמת הכאובה, שמטרות החמאס הרצחני והאכזרי הן ברורות, ולמרבה הכאב, חלקן כבר הושגו, וכלשונו "ואילו בישראל המטרות הן מעורפלות עד לא קיימות".
אודה, שדמעתי עת קראתי את המאמר פעם שנייה ואף בשלישית, כשלנגד עיני מוצגת תמונה כואבת, שכל מה שמאפיין אותנו זו הליכה ללא אופק מדיני. ומה שמכאיב הוא לקרוא את המילים הבאות -
"החמאס ינצח אותנו". הווה אומר ערעור על נדבכי הקיומיות של הבית הלאומי השלישי, שבנה עם ישראל בדם וביזע מסוף המאה ה-19 ועד היום.
פרופ' יובל נח הררי מתייחס לעובדה היסטורית, שהעדר אופק מדיני הביא לכך, שארה"ב הגדולה אומנם ניצחה בכל הקרבות בעירק, אבל המלחמה הסתיימה בתבוסה פוליטית מוחצת לארה"ב "ובהפיכת אירן לבעלת הברית החזקה של עירק ולמדינה החזקה ביותר במזרח התיכון".
מכאן עובר פרופ' הררי למלחמה שלנו פה בישראל כיום. יש לנו הצלחות צבאיות כאלו ואחרות, אבל במישוריות המדינית ידו של החמאס היא על העליונה. טרם 7 באוקטובר התקרבנו לשלום עם סעודיה, שלדבריו "היה מנרמל את היחסים ביו ישראל לעולם הערבי ומשנה את מעמדה של ישראל בעולם.
חמאס עצר את זה".
מצער אותי לקרוא במאמרו של יובל נח הררי, שהושגה מטרת החמאס לטווח ארוך לזרוע זרעי שנאה במוחות של מיליונים בארצות ערב כדי למנוע נורמליזציה בין ישראל לעולם הערבי וכך הוא כותב: "חמאס תכנן לבצע ודאג לצלם ולתעד את הזוועות כדי להסב לישראלים כאב רב ככל האפשר" ואת המטרה הזו הוא השיג כמו שהשיג את המטרה אותה תכנן, שישראל "תגיב על הטבח בכוח אדיר, שיגרום גם לפלשתינים כאב עצום... התקפת ישראל תהיה כמו המבול התנ"כי שהחריב את האנושות".
אני חושש מהתוכנית של החמאס, שהתקפת הפתע שלו וצעדי הנגד של ישראל יבעירו גם את הגדה המערבית ויביאו להתקוממות פלשתינים אזרחי מדינת ישראל, ויגררו למלחמה גם את חיזבאלה, אירן וכוחות נוספים, ובסוגיה זו אני קורא בכאב רב את מה שכותב פרופ' יובל נח הררי:
"שיחד ינחיתו על ישראל מכה שתזעזע ואולי אף תכריע את ישראל, זה המבול אליו חמאס מייחל".
מצער, שהחמאס הצליח במישוריות המדינית בכל הנוגע למניעת הסכם ישראלי-סעודי וכלשון פרופ' יובל נח הררי: "בכל הנוגע למניעת הסכם שלום ישראלי סעודי ולהרס כל סיכוי לשלום עתידי ונורמליזציה בין יהודים לערבים - החמאס קרוב מאוד לניצחון".
אני טוען, שלישראל יש זכות מלאה להגן על עצמה מפני אנשי החמאס המתנכלים לקיומה, כך שמדינת ישראל מנהלת מלחמה צודקת נגד החמאס הרצחני. אך כואב לי לקרוא במאמר מה שכבר ידוע לי: "שחלק מחברי הממשלה שבויים בחזונות תנ"כיים משלהם ובחלומות על נקמה אלוהית". זו מכשלה גדולה לישראל במישוריות הצבאית וגם במישוריות המדינית.
ישראל נושאת את הפצע משנת 1948, שמאות אלפי יהודים גורשו מארצות ערב וכל רכושם נלקח מהם. הפלשתינים נושאים את הפצע של בתיהם מהם הם ברחו באותה שנה והועברו לרשות יהודים, על כך כותב פרופ' יובל נח הררי: "פצע רודף פצע במעגל דמים שנראה אינסופי,
אבל אנחנו לא חייבים להמשיך במעגל זה עד אין קץ".
כואב לי לקרוא את הקטע, המסיים של המאמר, בו כותב פרופ' יובל נח הררי: "...אם ישראל תצליח לפרק את החמאס מנשקו ברמה הצבאית, אבל תיוותר ללא אופק מדיני,
הרי שהחמאס ניצח אותנו".