מאז הקמתה הייתה ישראל נכס צאן ברזל ליהודי אמריקה. ועוד לפני הקמתה היו יהודי אמריקה נכס צאן ברזל לישראל. המבחן העיקרי והדרמטי של נוסחת הזהב היהודית הזאת מתקיים בימים אלה. משני עברי האוקיינוס האטלנטי נדרנו אחרי השואה כי לעולם לא ייאלץ עוד משורר ענק כמו חיים נחמן ביאליק לכתוב את "בעיר ההריגה" ולתאר את עליבותם של היהודים בעת הפוגרום בקישינב;
יהיה אשר יהיה לא נברח ולא נסתגר ולא נתחבא. בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב. היא הגולה היחידה שבה לא היה צורך להעניק בחוק שוויון ליהודים כי מעולם לא היה בה חוק מפלה (אלא מעט, באקדמיה, וב-13 המושבות הראשונות). התנועה הציונית שהוקמה באמריקה לא כללה במצעה את היעד לעלות לארץ-ישראל. היא חשה שאין צורך.
בגרמניה - בה היהודים הישלו את עצמם בקשרם הייחודי עם העם השליט - נדרשו הציונים שלפני הנאצים לעשות פרק בחייהם בארץ-ישראל, לאו-דווקא לעלות אליה לכל החיים. באמריקה אפילו את המעט הזה לא דרשו הציונים מעצמם. עתה הכל מכה בפנינו. בקולומביה. בהארווארד. אפילו בקליפורניה הרחוקה. בפרינסטון שבניו-יורק.
המשטרה האמריקנית אמורה לטפל בפורעים המחבלים המייצגים את הצד המכוער ביותר של פלשתין ותומכיה. אבל מה עם אחינו? הם ראויים להגנה מלאה מן המשטרה האמריקנית. זכותם להגיע ולנוע ולהפגין כחוק בקולומביה אינה נופלת מזו של הביריונים תומכי חמאס וחיזבאללה ואירן.
אלא מה? המשטרה האמריקנית אינה יכולה להימצא בכל מקום בכל רגע. לפיכך חייבים אחינו - אפילו בסיוענו הזהיר - להקים יחידות להגנה עצמית. זאת על-פי החוק הדמוקרטי המתיר לאדם להתגונן מפני תקיפה פלילית (אגב, באירופה ה"בונד" האנטי לאומי הקדים את הציונות בראשית המאה ה-20 בהקימו קבוצות מגן ליהודים.)
אחים יהודים, לא בורחים יותר ולא מסתגרים, ולא מופיעים לשמחת הרשעים מבוהלים בטלוויזיה ולא מתארים את המורא העצמי ולא מייללים בכניסה לאוניברסיטת ייל. זועזעתי הלילה לראות בטלוויזיה שבפאריס תובעים המחבלים הפלשתינים והאנטישמים-לשמם לנתק את קשרי האקדמיה עם ישראל. זה כאין וכאפס לעומת החלטת יהודי לונדון לבטל מצעד פרו ישראלי כי הם מפחדים, והממשלה או המשטרה מעודדת אותם להיחבא.
בשום פנים ואופן - לא עם סימן קריאה. יש בחנויות גז מדמיע ונאבוטים ואם צריך גם אגרופנים, ובאמריקה מותר להחזיק בנשק חם להגנה עצמית, ומשיבים מלחמה שערה. כאן ושם. שם וכאן. "קומו שכם אחד לעזרת העם", כתב ביאליק. בדיוק כך. ואם לאו התבוסה והרכיכה היהודית תביא רבים מאיתנו להתגעגע לאיש הנורא הזה מאיר כהנא, חס וחלילה.