לפני שנה יצא לאור מחקרה החשוב של פרופ' רות קרק כספר הנקרא "הנגב והבדואים, נוודות, שטחי מחייה וסוגיית הקרקעות, 1800 - 1967". הספר מחולק לשלושה פרקים: 1. מצב יישובי הקבע (1850-1945); 2. תהליכי שינויי בחקלאות; 3. מעמד היסטורי משפטי של הקרקעות. בכריכה האחורית הוצגו השאלות איתן מתמודד הספר: מתי הגיעו שבטי הבדואים לנגב?; האם היו להם יישובי קבע בשלוש התקופות הנידונות (עות'מאנית, בריטית וישראלית)?; כמה בדואים עזבו לאחר 1948 למדינות ערב וכמה נשארו בתחומי ישראל?; כמה חזרו בהיתר מדינת ישראל?; האם עסקו בחקלאות?; האם היו ברשותם קרקעות רשומות בנגב בשנים 1800 - 1967? לממצאי המחקר ולתשובה על שאלות אלה יש השלכות על העבר, ההווה והעתיד של אוכלוסיית הבדואים בנגב.

פרופ' קרק סרקה אלפי תעודות ארכיוניות מקוריות בנות התקופה בארכיונים רבים בארץ ובעולם. היא סקרה מאות מפות היסטוריות שחלקן שימשו ליצירת סידרת מפות בעזרת GIS, ומאות ספרים ומאמרים, קטעי עיתונות ועבודות מחקר בשפות שונות שהופיעו בדפוס. חומרים אלה שימשו את החוקרת בעת הניתוח הגאוגרפי-היסטורי בעיקר בנגב הצפוני והמערבי. קרק יוצאת מנקודת ראות כי שבטי הבדואים הינם במקור שבטי רועים שהיגרו לנגב במאתיים השנים האחרונות בעיקר מחצי האי ערב, מחצי האי סיני, ממצריים ומעבר הירדן. כלכלתם התבססה על מרעה, פשיטות וגביית מיסי חסות מהאזורים המיושבים. במחצית הראשונה של המאה העשרים החלו חלקם לעבור לאורח חיים נוודי למחצה. ממקורותיה עולה כי עד שנת 1931 לא מוזכר במקורות אף יישוב קבע בדואי מלבד העיר באר-שבע שהקים השלטון העות'מאני לצרכי שליטתו באזור ומבנה משטרה אחד על ואדי פתיס. מניתוח 17 מפות עולה כי רק 4 יישובים יכולים להיקרא כפרים - מוח'רקה וכופח'ה וכן אל-שועוט וא-רויבה. המקורות אף מוכיחים כי לא היה עיבוד חקלאי אינטנסיבי רציף. קיימת מחלוקת באשר לגודל השטח המעובד באופן בלתי רציף בנגב כולו: ההערכות נעו בין 750 אלף דונם ל-814 אלף דונם ויש שהעריכו עד 2 מיליון דונם. באמצע שנות השלושים, על-פי מקור בריטי, נאמר כי בעיבוד חקלאי לסירוגין, נמצאו 2.1 מיליון דונם בנגב מהם 1.7 מיליון דונם לגידול שעורה ולחיטה - 0.4 מיליון דונם. בארכיון המדינה העות'מאנית באיסטנבול, חשפה החוקרת כ-25 תעודות בעניין וכן חומר רב בארכיונו של מושל מחוז ירושלים אכרם ביי בשנים 1906- 1908. בשנת 1947 נחשבו רוב הקרקעות של תת-המחוז באר שבע (10.5 מיליון דונם מתוך סה"כ קרקעות המחוז שהיו 12.5 כמיליון דונם) כאדמות מדינה שוממות וריקות ומעמדן המשפטי נחשב לקרקעות מואת. כלומר, קרקעות ששלטון המנדט יכול היה לעשות בהן כרצונו. את המבוא מסכמת החוקרת בחמישה סעיפים: הבדואים הגיעו לכאן על-פי ממצאיה לפני 150 עד 200 שנים האחרונות; לא היה רישום בספרי האחוזה (טאבו) של קרקעות הבדואים מלבד מקרים בודדים. זאת על-אף שהטורקים ניסו ליישם מהלך מעין זה שלא צלח; רוב קרקעות הנגב סווגו כקרקע מואת פרט לכ-200,000 דונם שנרשמו בספרי האחוזה בתקופת המנדט. 640 אלף מתוכם על שם ערבים (כנראה בדואים) וכן על שם יהודים פרטיים, והקק"ל. עד שלהי המנדט לא נרשמו בספרי האחוזה כל קרקעות על שם הבדואים. השבטים השתלטו בכוח על אדמות הנגב הצפוני אך לא הקימו בו אף יישוב קבע; רוב קרקעות הנגב באזור הנחקר, כ-750 אלף דונם, עובדו לסירוגין (בין שנתיים לחמש) כתוצאה משנות בצורת ונדידה ולא יכלו לשמש טיעון לעיבוד רציף.

בסיוע מקורות שונים מנסה החוקרת לאמוד כמה שיותר במדויק את מספר הבדואים בנגב. בשלהי התקופה העות'מאנית הגיע מספר החברה הנוודית ל-65 אלף נפש. במפקד הבריטי שהתקיים בשנת 1931 היה מספר הבדואים במחוז באר שבע - 48 אלף נפש. הערכות אחרות קבעו כי לפני מלחמת העצמאות שהו בנגב כ-65 אלף נפש ב 95 מסגרות של שבטים, תתי שבטים חמולות ועוד. לאחר המלחמה הותר למספר מסוים של בדואים לחזור והם רוכזו בשטח הסייג (1.1 מיליון דונם) תחת ממשל צבאי עד שנת 1966. בעשור הראשון נערכו כמה מפקדים על-ידי רשויות בישראל לצורך בחירות, תעודות זהות ועוד והמספר הגבוה היה 18 אלף נפש ב-18 מסגרות שבטיות. הילודה הטבעית הגדילה מספרם עד שנת 2009 ל-159 אלף נפש. החוקרת מעדכנת את הנתון המקוון של אוניברסיטת בן-גוריון משנת 2021 שקבע כי מספר הבדואים הגיע ל-278,616. בשנת 1971 הוגשו 3,300 תביעות של בדואים לגבי 800,000 דונם אולם צעדים אלה לא הסתיימו לא על-ידי ועדות ולא על-ידי חוקים ולא בבתי משפט. קונפליקט זה עדיין קיים ומשפיע על יחסי מדינת ישראל - הבדואים.

קרק מביאה בפתיחה לשער זה את מפת תפרוסת היישובים והשבטים בנגב משנת 1596 שהכינו החוקרים הוטרוט ועבדול פתח ממנה עולה כי חיו אז בנגב 11,390 נפש. מפה מעניינת נוספת היא של תפרוסת האוהלים בנגב משלהי המנדט, שיש לה חשיבות רבה בקביעת מספר הנפשות שחי בנגב ומיקומם. לבסוף, הציגה החוקרת את מפת הנגב הצפוני שבמרכזה העיר באר שבע, בקנ"מ של 1 ל-400,000 וכן מפת שחור לבן שהיא הדמיית לווין לנדסאט משנת 2000 המדגימה באופן ברור את גבולות השטח הנחקר. קרק ריכזה כ-12 מפות של חוקרים/נוסעים מערביים משלהי המאה ה- 18 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה, שחצו את הנגב והותירו רישומי מפה מדויקים של נוף, נוודים, אוהלים, עדרי בקר, מקורות מים ועוד. היא נשענת על מחקרו של י' ביילין ועל הדוח המפורט של אולריך יספר זטצן (1767 - 1811) בהם מודגשת העובדה שהבדואים ניצלו את חולשת האימפריה העות'מאנית ונלחמו זה בזה על שטחי מרעה וקרקעות. זטצן הותיר לראשונה מפה מפורטת וקבע כי כשחצה את הנגב ליד חורה ובאר שבע ודרומה, לא נמצא אף יישוב קבע של הבדואים. גם מפת החוקר האמריקני החשוב אדוארד רובינסון משנת 1838 מעיד שהם חצו את הנגב ומלבד חורבות ומספר בארות לא ראו דבר. החוקר ההולנדי דאן דה ולדה עבר בנגב בשנת 1852 בסמוך לתאריך חוק הקרקעות העות'מני שהגדיר שטח הנגב "כקרקע מואת". המפה שהותיר מוכיחה זאת ואף הוא העיד על המלחמות הבלתי פוסקות בין השבטים. החוקר הצרפתי החשוב ויקטור גרן, צייר מפה משנת 1863 ועליה הוסיפה החוקרת את מסלולי הליכתו בנגב בהישען על זיכרונותיו. מסקנתו העיקרית הייתה כי באזור עזה ובאר שבע ניתן למצוא רק חורבות ושרידי כפרים עתיקים. החוקר הנרי בייקר טריסטראם צירף מפה למחקריו בארץ ישראל בשנת 1863 וכתב כי אזור באר שבע הוא שממה. המזרחן האנגלי אדוארד הנרי פאלמר. ושותפו צ'ארלס פראנסיס טירוויט-דרקייק הפיקו מפה משנת 1870 וגם הם הגיעו למסקנה שבנגב אין יישובי קבע אלא רק שרידים של כפרים קדומים. בשנת 1882- 1887 נערכו סקרים על-ידי הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל שהוא המפורט והחשוב מבחינה אסטרטגית-מדינית עבור בריטניה. החוקרים שהגיעו עד קו באר-שבע תל אל-מילח סיכמו כי נמצאו שרידי 104 חורבות. גם ציורו של ק.ר. קונדר המתאר את באר שבע משנת 1874 מדגים שממה, גמלים נעים ואוהל בודד. החוקרת משתדלת להבהיר את ההבדל בין המילים האנגליות המתארות את דרגת החורבה שנסקרה, שנעשה בה שימוש חשוב בהמשך, לאור טענת הבדואים כי חורבות אלו היו בזמנו כפרים. כן מובאת מפת אדוארד האל מ-1883; תיאוריו של לוסיין גוטייה; מפתו של א. מוסיל משנת 1902; מפת הנס פישר משנת 1910 שהתמקדה בגבול בין ארץ-ישראל למצרים; וכן הרחיבה החוקרת על המצב בנגב מתוך ארכיונו החשוב של עלי אכרם ביי, מושלה העות'מאני של ירושלים בשנים 1906 - 1908. פרופ' קרק ניתחה 10 תעודות מארכיונו המסביר את הצורך העות'מאני בהקמת באר שבע ואת מצבן החוקי של הקרקעות הלא רשומות שבידי הבדואים ואת השממה והנוודות ששלטה באזור. עובדת אי-רישומן של הקרקעות אליבא דקרק, מוכחת בדרך בה נקנו קרקעות רוחמה (ג'מאמה) בשנת 1911. (לא נרחיב בפרשת הקנייה שנחקרה רבות).

עוד לפני הכיבוש הבריטי, בשנת 1918, כתבו בן-גוריון ויצחק בן צבי על נפת באר שבע: "על פני השטח כולו אין למצוא פרט לבאר שבע, אפילו יישוב קבע אחד". החוקרת מביאה את תוצאות המפקדים בתקופת המנדט משנת 1922 ו-1931 בהם אומדן השבטים במחוז באר-שבע שנע סביב 50 אלף נפש וללא בית אחד בנוי. עמנואל מרקס אף הוסיף את תוצאות מפקד 1946 והעריך את מספר בני השבטים בין 55 אלף ל 65 אלף נפש. בסטטיסטיקת הכפרים משנת 1938 ואינדקס הכפרים משנת 1942 לא מופיעים יישובי קבע במחוז באר-שבע. במפה נוספת משנת 1945 (וילג' סטטיסטיקס) ומהדוחות האדמיניסטרטיביים משנת 1946, עולים מספרים דומים באשר לאוכלוסיית הנוודים. בהמשך נבחנים מחקרים המתבססים על מגע בלתי אמצעי עם הבדואים ועל השענות על מקורות שניוניים. באזמל חד נבחן מחקרו של מושל מחוז באר-שבע עארף אל עארף הקובע כי במרחב לא נמצא זכר לקיומם של מבנים קבועים או ספורדיים מלבד מבני שלטון ודת מועטים. במפה שצירף עארף לספרו משנת 1934 מוזכרים שלושה יישובי קבע בלבד - באר-שבע, חלסה ועוג'ה. בהקשר לדוח קירק, מבהירה החוקרת את עמדתה באשר למושג "ח'רבה" שאינה ולא הייתה לחלוטין יישוב קבע. בסיימה קטע זה מזכירה קרק את מחקריהם וספריהם של אליהו-אפשטיין אילת; מיכאל אסף; טוביה אשכנזי; ב.א.לאו; יעקב שמעוני; יוסף ברסלבסקי ואחרים ומגיעה למסקנה כי רק החל משנות השלושים החל תהליך ההתנחלות של הבדואים בנגב בצורה לא אחידה ולא סדירה, כך גם לגבי אי-רישום הקרקע ומיעוט המבנים והשענות יתר על ספריו של של עארף אל עארף.

בדיקתה השיטתית של החוקרת באה לידי ביטוי באמצעות ארבע טבלאות המכילות את כל הפרטים שנאספו לגבי הבדואים ב-17 המפות שהוזכרו לעיל. אין ספק שטבלאות אלו משרתות היטב את ממצאיה בכל הקשור לקביעה "שלא קמו כפרי קבע בנגב". טבלה מס 1 כוללת 4 עמודות: שם היישוב/כפריר אתר; באילו מפות הוא מצוין; בכמה מ-17 המפות הוא אינו מצוין ועמודת הערות. היא מוכיחה למשל כי היישובים אום שווקף, רחייבה, חאלאסה, ביר אבו אירקייק, ביר טורקיה, אום ליהי, אבו ריזיק, אל עימארה וביר עסלוג' אינם מוזכרים כלל ב-14 עד 16 מהמפות. טבלה 2 מציגה את התפתחות המבנים הבודדים (מחוץ ליישובי הקבע). טבלה מס. 3 שחולקה ל 6 עמודות כוללת את עיקרי הממצאים היישוביים במפות ההיסטוריות בתת המחוזות עזה ובאר שבע. שתי העמודות החשובות במפה זו כוללים מידע על מספר הבתים הבודדים והשטחים החקלאיים. בסיכומן קובעת קרק: "...בסך-הכל 4-5 בתים בשנת 1888, 159 בתים בשנת 1939 ו-566 בתים במפות משנת 1945". תוצאה זו נתמכת על-ידי מפת האוהלים בנגב שהוכנה על-ידי שלטונות המנדט והודפסה בשנים 1945 - 1946. בטבלה מס 4, בוחנת החוקרת את המצב היישובי בעשרת האתרים בתת מחוז עזה, המופיעים במאמרו של דן גזית וזאת על-פי ארבע מפות היסטוריות מהמחצית הראשונה של המאה ה-20. מסקנתה הינה כי מדובר בשני כפרים בלבד שהקים השלטון העות'מאני ושמונה אתרים בהם נמצאו בתים בודדים. מכל מקום, היא קובעת, לא אותרו במאמרו כפרים בדואים אוטנטיים.

בפרק השני בספר נעשה מאמץ יסודי מצד החוקרת לנסות ולקבוע את גודלו של השטח המעובד בנגב; לאתר את הקו העובר בין השטחים המעובדים לבין השטחים הראויים לעיבוד; לאבחן את סוגי הגידולים ויבולם לדונם; לאמת את הקביעה של "אי קיום חקלאות" בקרב הבדואים ואת הישענותם על גידול גמלים ומקנה המצריכה נדידה קבועה ומסקנת ביניים הקובעת כי גודל השטח המעובד לסירוגין (שנה כן ושנתיים לא) נע בין הנתון הנמוך של 700 אלף דונם לנתון המירבי של 2.1 מיליון דונם. לצורך הוכחת הסוגיות הנ"ל נעזרה החוקרת במקורות ראשוניים של חוקרים וסוקרים מהמאה ה-19 וביניהם קארל ואן דה ולדה; ויקטור גרן; הנרי בייקר טריסטראם; אדוארד הנרי פאלמר ומפה שעובדה על-פי הנתונים שאסף; הקרן הבריטית לחקירת ארץ-ישראל הורציו הרברט קיצ'ינר; אדוארד האל; אלואיס מוסול ומפתו משנת 1902; אנטונין ג'וסן. לכך נוספו תעודות משלהי התקופה העות'מאנית ומקורות מתקופת מלחמת העולם הראשונה. כדי לבסס את עמדותיה חזרה שוב קרק אל מחקרים משניים שהוזכרו כבר והבולטים ביניהם: אליהו אפשטיין-אילת; עארף אל עארף; טוביה אשכנזי; יעקב שמעוני ודין וחשבון של הסוכנות היהודית משנת 1936. בסיפא של קטע זה בוחנת קרק את שאלת גודל שטחי העיבוד וסוכם על-פי ניתוח מקורות שניוניים פוסט-מנדטוריים וראשית מדינת ישראל. בסיכום לסוגיה זו מתברר כי קיים חוסר בהירות גדול באשר לנתונים מהמקורות השונים המונע מהמחקר להגיע למסקנות חד-משמעיות. בנוסף קשה לשקלל את נתוני שנות הבצורת, ומגבלות החריש שנעשה בסיוע הגמל ומחרשת העץ שבצילומי אוויר נתפס לפעמים כשממה וכן העובדה שעד שנות הארבעים כמעט שלא התבצע חריש באזור באמצעות טרקטורים. נדרש אם כן בסוגיה זו לדעתה, להמשיך במחקר.

בסעיף זה מסבירה פרופ' קרק את עיקרי ההוראות בחוק הקרקעות הטורקי משנת 1858 ובמיוחד מצטטת את ההוראות לגבי קרקע מואת. היא מסתייעת בפסק דין של בית המשפט העליון משנת 1962 שקבע את שנת 1858 כקו מבדיל בין "יישוב" לצורת חיים אחרת. בפסיקה נאמר שאם נעשתה פעולת "ההחיאה" בקרקע ללא אישור הפקיד הרושם אין להעבירה למעמד של קרקע "מירי" ואין אפשרות לרשמה בספר האחוזה (טאבו) ואין אפשרות למוכרה. קרק מעמידה זה מול זה את החלטת בית המשפט העליון משנת 2015 (תקיפות בעלות אל-עוקבי על אדמותיו) מול תגובתם הביקורתית של פרופ' אורן יפתחאל ואחרים במאמר המבקר את החלטה זו. בית המשפט העליון מגבה את טענותיה של פרופ' קרק וראה על פרשה זו אצל המשפטנית לוין-שנור. כדי לתמוך בטענתה פנתה החוקרת לתעודות ומקורות משלהי התקופה העות'מאנית והבולטות ביניהן היו: ארכיון הקונסוליה הגרמנית בירושלים; תעודות מארכיון הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל; תעודות עות'מאניות בעיקר מהארכיון העות'מאני באיסטנבול. תעודות מארכיון אכרם ביי ואלה שהוצגו בספרו של דוד קושניר. תעודות בהקשר לקניית אדמות רוחמה בשנת 1911, וכן מספר ניסיונות יהודיים נוספים לרכישות קרקעות הג'יפתליק. לצד כל אלה הוסיפה החוקרת בפירוט רב תעודות על סוגיה זו בתקופת המנדט שבעיקרון קיבל את הגדרות סוגי הקרקע ורישומה כפי שנהוג היה בתקופת השלטון העות'מאני.

נביא כאן אנקדוטה בהקשר למחלוקת בין פרופ' קרק לצוות של פרופ' יפתחאל באשר לפרשנות דבריו של שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל, שהגיעה לבית המשפט. כך מתבהרת לקורא עמדת קרק באשר לתביעת הבדואים לבעלות על קרקע עליה הם יושבים. טענת צוות יפתחאל קבעה כי צ'רצ'יל הכיר "במנהג הבדואי", ואפשר למעשה אוטונומיה בחיי הבדואים כלומר בהצהרה זו לדידו, הוכרו למעשה זכויות קנייניות במקרקעין על בסיס המנהג הבדואי. טענתם נסמכה על דברים שאמר צ'רצ'יל במרס 1921 למשלחת של בדואים מבאר-שבע. קרק טענה, בהתבססה על ניתוח מדויק של הטקסט, שאכן הובטח להם בפגישה שמירה על המנהג הבדואי אך לא על בעלות בקרקעות. לדעת החוקרת העונה אף לטיעוניו של סלמאן אבו סיטה כי בלא חקיקה שאמורה הייתה להתלוות להצהרת השר, נשארו הבטחותיו כדברים שנאמרו על-ידי דמות פוליטית בלבד. הדגש בקו המחשבה של החוקרת הוא על הימצאות תעודות מקוריות, חקיקה המוכרת על-ידי הצדדים והתייחסות בתי המשפט לפרשנות הצווים והחוקים והיא לא רואה "במנהג הבדואי" רב השנים טיעון המאפשר הכרה חוקית בבעלות על הקרקע ללא רישום בספרי האחוזה. לקראת השלמת הסעיף דנה החוקרת במעמד הקרקעות בנגב בתקופת ראשית המדינה. כרגיל, תחילה בחנה תעודות מקוריות ולאחר מכן ציטוטים ממקורות שניוניים וביניהם חיים הלפרין; עמנואל מרקס; גבריאל בר; דברים ממחקריה שלה; אריה אבנרי, יוסף בן-דוד, סנדי קידר, ועוד. בסיכום הביניים היא קובעת: "הבעלות" על הקרקעות הייתה נזילה וללא תוקף או הכרה חוקית מבחינת חוקי המדינה על-ידי השלטונות, היות שהקרקע לא נרשמה על שם איש, אלא אירעה בתהליכים של השתלטות אלימה בין הבדואים לבין עצמם". באמצעות שבעה סעיפים נוספים סיכמה קרק את מחקרה ושם קבעה שפרט ל-200 אלף דונם שנרשמו כחוק בספרי האחוזה, שאר קרקעות הנגב, בין 12-10 מיליון דונם, נשארו במעמד מואת.

את התרשמותי מספר רב היקף זה ניתן לחלק לשניים: האחד, סקירה רחבה ושיטתית של מקורות בארץ ובח"ל וניתוח מדויק באמצעים חדשים של הממצאים - עבודה אקדמית מעולה. השני, עמדותיה העקרוניות-ערכיות-פוליטיות של החוקרת לגבי שלושת התביעות המרכזיות של הבדואים בנגב (בעלות קרקע, גודל עיבוד שטחי חקלאות מדברית, קיומם של כפרים בני 400 שנה). לדעת החוקרת אין להן כל בסיס חוקי, היסטורי, רישומי ולכן אין הצדקה לבדואים לתבוע אותם. אמת, החוקרת מודה שהמדינה לא עשתה הכל על-מנת לקדם את התביעות. בוועדות המומחים, בכנסת ובהחלטות רבות דובר הרבה על הצורך בסיום הקונפליקט אולם הן לפי הגדרתה - כשלו. בעקבות מחקרה היסודי, על אלה הסוברים אחרת להציג מחקר בעברית שיתמודד עם מסקנותיה ויציג עמדה אקדמית ברמה גבוהה. וכשאמרנו לעיל "רוחב יריעת המחקר" התכוונו ל-462 הערות השוליים הנשענות על מקורות ראשוניים שרבים מהם לא פורסמו; 17 מפות מקוריות, שימוש נרחב בציטוטים באנגלית תוך תרגום עברי מהמקור עצמו, והטבלאות המרכזות באופן גראפי עובדות המקילות על טענותיה המרכזיות של החוקרת: נדידה, קיום שטחי חקלאות לסירוגין, מלחמות שבטים והשתלטות אלימה על קרקעות, מחסור כמעט מוחלט במבני קבע וללא עובדות בשטח היכולות להעיד על קיומם של כפרים. לכול אזרחי הנגב, הסטודנטים, המרצים, חברי האגודות השונות לדו-קיום ובכלל לחברי "הפרלמנט" שלנו הצמא לחידושים בתחום - זה הספר ורוצו לקרוא. מומלץ בחום.