אחת השאלות שעולות כעת על הפרק היא האם יש להמשיך במלחמה עד שאחרון מאנשי החמאס יחוסל או יסולק מרצועת עזה מהנימוק שהגיע העת לפתור אחת ולתמיד את הסוגיה. הסוגיה הזאת נשענת על דפוס אתי מוכר, "המטרה מקדשת את האמצעים" או בלשון המקורות "הקם להורגך השכם להורגו. במאמר הזה אנסה לתקוף את הסוגיה מכיוון שונה, מהסתכלות על מדינות העולם ועל מאבקים כלכליים וצבאיים בין גושים של מדינות. אקדים ואומר שחסידי התחרות החופשית שמאמינים בעקרון של "החזק והמוצלח ימשול", מניחים בצד את עקרונות המוסר או יותר מכך מאמצים את הדפוס שכדי להשיג את המטרה כל האמצעים כשרים. חשוב לציין שבעיקרו המוסר מספק הכוונה להתנהגות ראויה.
רעיון התחרות קיים בחיינו מאז ומתמיד ויש בו גם את העקרונות הבסיסיים בקיומנו, או לפחות הסבר מקובל לכך שאנו מתחרים על המשאבים להם אנו זקוקים כדי לשרוד. אבל בחברה המודרנית התחרות הגיעה זה מכבר למחוזות רחוקים הרבה יותר והקשר בינה לבין הישרדות נותר כהסבר עממי ולא יותר מכך. כאן המקום להבחין בין תחרות בין בני אדם בכלל התחומים לבין התחרות שהיא החזון של עשירי עולם, שאינם יודעים שובע וכך גם מדינות שדגל התחרות מוביל אותן. התחרות שאינה יודעת שובע הפכה גם לדגל מוסרי שאפשר לסכמו במילים "המטרה מקדשת את האמצעים".
התחרות הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהכלכלה העולמית, רבים מרבים לצטט את "היד הנעלמה" של אדם סמית שבמהלך השנים עם שקיעת הקומוניזם, היא תפשה מעמד של קבע במשטרים רבים מאוד, בין אם בטוטליטריים ובין אם בדמוקרטיים. במדינות רבות הכלכלה החופשית היא חלק בלתי נפרד מפרקטיקות חברתיות רבות. במקביל גם הגדרת המדינות התרחבה ובעשרות השנים התפתחו מעצמות כלכליות שהן בעצם חברה רב-לאומית כמו גוגל, מיקרוסקופ, מטא, אמזון ועוד. חברות ענק בינלאומיות שיש להן עוצמות כמו למדינות לאום. ההבדל ביניהן שמדינות כלכליות מתבססות רק על עוצמת ההון. המדינות גם הן מעצמות כלכליות אך הן מקדישות הון לחימוש צבאי מואץ.
בנקודה זו אני רוצה להתייחס לקו המחשבה של מנהלי המלחמות הגדולות כמו רוסיה שפלשה לאוקראינה ומנהלת מלחמה כרונית מדממת מול מדינה קטנה ממנה שעומדת על שלה. המלחמה כאן אצלנו החלה מפלישה של ארגון טרור לגבולות ישראל החזקה. פלישה, רצח ואונס ומדינת ישראל עמדה חסרת אונים. ישראל שהיא מעצמה צבאית עמדה מול ארגון טרור שפועל כאילו היה מדינה. האמת שלא ניתן להשוות בין המלחמות שכן רוסיה ואוקראינה הן מדינות והחמאס הוא ארגון טרור שנלחם במדינה ריבונית. אבל אפשר למצוא את קווי הדמיון. ישראל ואוקראינה הן מדינות שמזדהות ומזוהות עם הציר האמריקני, רוסיה והחמאס מזדהות עם הציר האירני, סיני. שני צירים שנאבקים זה בזה בצורה כזו או אחרת עשרות שנים על העוצמה והשליטה. בשני הצירים הנשק באשר הוא מהווה ענף כלכלי משגשג. אפשר להרחיב את הנושא לנשק ושליטה פיזית ורוחנית. לצערנו זהו מאבק שמשתלם, כך נראה לכל הצדדים ולכן סופו לא נראה באופק. איך שלא נסתכל על האידאולוגיות הרווחות כולן נשענות על מאבק כוחות שמחלחל לכל תחום מתחומי חיינו.
מכאן נבין מה מקור המילים ניצחון מוחלט, מכאן נבין למה קטר מזרימה הון לחמאס, מכאן נבין למה ארצות הברית שולחת נשק וסיוע נוסף לישראל. כל שאלה שנשאל וכל מבט אל המפה האזורית יעלה את השאלה לאיזה צד בתחרות אתה שייך? אין כאן סוגיות מוסריות נעלות והדפוס המוסרי והאתי הרווח הוא "המטרה מקדשת את האמצעים". ועוד הערה - שימו לב מה מצבם הכלכלי של מנהיגי מדינות, שימו לב מה מצבם הכלכלי של ראשי המדינות על כל סוגי המשטר שבהן, שימו לב גם למנהיגי ארגוני טרור, לכולם יש הון אישי מעבר לסביר, חומר למחשבה.
השאלה שאני שואל היום היא למה אני כאזרח פשוט צריך לסבול מתחרויות שאין לי ולרבים כמוני קשר אליהן ואף להפך. האם לא הגיע הזמן שהחברה האזרחית תגדיר לעצמה את כללי המוסר והאתיקה, את הראוי. אנחנו כאזרחים חייבים להפנים שיש לנו זכויות ואינספור דרכים להדריך את הפוליטיקאים ומי שלא מעוניין להקשיב לנו נדע להחליפו באחר או באחרת. החברה האזרחית בישראל שבה הוכיחה ומוכיחה את יכולותיה בכלל ובפרט מאז שבעה באוקטובר. כעת יש לתרגם את העוצמה ולדאוג שבכנסת ישבו נבחרות ונבחרי ציבור ראויים, שטובת כלל האזרחים לנגד עיניהם. שתהיה פה כנסת וממשלה שחבריה מבינים את כללי המשחק ואת מגבלות האתיקה והמוסר שנועדו להגן עלינו מבית ומחוץ.