האם עלי לשאת על כתפי כמה "פלאפלים" לפני שאדרש להחליט נחרצות אם בעיני עדיף הסדר לשחרור החטופים על פני תקיפה ברפיח לטיהור העיר ממרצחי החמאס? הרי זו הדילמה שבה מתחבטים אזרחים של יום יום, ולא רק השרים המכונסים לישיבות הקבינט. אפשר שזו הדילמה הקשה ביותר הממתינה לפתרונה על-ידי נתניהו.
יש להזכיר: פעמים אחדות הודיע נתניהו ללא "אולי", וללא "נהרהר בדבר ונחליט". אחת היא דעתו, כפי שהיא נשמעת בבית הלבן או בלשכת ראש ה
ממשלה. ללא שליטה ברפיח, או לפחות טיהורה ממחבלי החמאס, לא יימחקו הטרוריסטים מעל אדמת הרצועה. כך אומרים לנו, וכאמור בנחרצות, ללא כל הטלת ספק. אבל ראש ממשלה אמור להחליט ולא להתלבט עד בלי קץ. לפחות, לעת כתיבת שורות אלה.
תהליך ההחלטה בקרב מי שאינם קובעי החלטות במדינה הוא קל, בסך-הכל. למשל, הח"מ לא ישא בכל אחריות או בהשלכות שיהיו לתוצאה של אחריותו, החלטתו. ועל כן דעתנו לגבי הדילמה הידועה: אם זו אכן הדילמה, וללא מידע כמוס, הרי יש לפעול בראש ובראשונה למען שחרורם של החטופים והבאת גופותיהם של הנרצחים לישראל, למשפחותיהם. הרי המשימה הנעלה ביותר שמפקידים הבוחרים בידי ראש הממשלה הוא אבטחת חייהם של אזרחים במצוקה, לאחר שנחטפו על-ידי האויב.
אם כך יחליטו, או יחליט, קובעי ההחלטות, כי אז נחשול חדש של גידופים יוטח בראש הממשלה שיואשם בהפרת הבטחתו כי מלחמה ברצועת עזה תימשך אך ורק עד מחיקת נוכחות החמאס ברפיח. ועוד: המשך המלחמה תלוי, במידה רבה, גם בסינוואר. תגובה שלילית שלו, חד-משמעית להסדר תגרום לחימום מנועי הטנקים החונים מול רפיח: לא יתקיים שיחרור החטופים בהסדר, לא יתקיימו מגעים לקראת הסדר.
במצב זה, שר החוץ האמריקני בלינקן יוותר בלא נימוק שישכנע את נתניהו שלא לפתוח במערכה נגד החמאס ברפיח. ריסוק החמאס בתוך רפיח על-ידי צה"ל יסיים את המערכה של ישראל נגד רצועת עזה כבסיס לכוחות צה"ל שיהוו כוח מגן לישובי העוטף. בתקווה שלא עוד ינחתו רקטות בתחום הריבוני של ישראל.