השבוע היננו מציינים את סיומו של חודש ניסן ותחילתו של חודש אייר. מלבד התוכן הרוחני שיש בעבודת ה' לכל חודש מחדשי השנה, קיים גם תוכן מקשר בין חדשים שהינם סמוכים זה לזה. אנו רואים זאת, בין השאר, בעובדה שהשבת שבה מברכים כל חודש נמצאת בחודש הקודם לו (וכן מעצם העובדה שהחדשים הם סמוכים זה לזה, על-פי ההשגחה הפרטית המכוונת).
קשר מיוחד וחזק יותר, קיים בין החדשים ניסן ואייר. הדבר מתבטא בין השאר בכך שבשניהם יש חג "פסח". בניסן חל חג הפסח (פסח ראשון), ובאייר - פסח שני. מהו הקשר בין שני החדשים בעבודת ה' וההוראות שישנן מקשר זה עבור כל יהודי באשר להתנהגותו היום-יומית?
עניינו הכללי של חודש ניסן רמוז בשמו - "נס". הנס של חודש ניסן בא לידי ביטוי בגאולה של בני ישראל מעבדות לחרות. יציאת מצרים, כידוע, משפיעה על חיי היום יום של כל יהודי במשך כל השנה. עניינו הכללי של חודש אייר הוא שבני ישראל נמצאים כבר במדבר במצב של בני חורין, והקב"ה מספק להם את כל צורכיהם (ביום ט"ז אייר החל לרדת ה'מן' מהשמים). גם לכך יש השלכות והשפעות על השנים הבאות.
במקביל לכך מתחלקת עבודת ה' באופן כללי לשני מישורים: "סור מרע": עזיבה, התרחקות ובריחה, מכל ענין של "לא תעשה", וכיוצא בזה. "עשה טוב": פעילות חיובית ומעשית בקיום מצוות עשה, כולל המצוות דרבנן, וכן הוספת קדושה בענייני הרשות בחיי החולין הגשמיים, בהתאם להגדרה של "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו".
ההתבוננות בתוכן של חודש ניסן, מעניקה כוח וחיזוק לקיים כראוי את "סור מרע", ולהתגבר על הקשיים שבדבר. מאידך-גיסא, התבוננות בתוכן של חודש אייר מעניקה כוח לקיום "עשה טוב" ולהתגבר על הקשיים שבכך.
כיצד? הקשיים המפריעים ל"סור מרע" מתמצים בדרך כלל בחרדה ורתיעה מעוצמתו של הרע הקיים בעולם. אדם רואה שהרע נמצא, בתוכו ובנטיותיו הטבעיות ("עיר פרא אדם יולד"). כן הוא רואה את הרע קורץ לו במלוא עוצמתו ובמלוא "זוהרו" מכל פינה ובכל שעל בעולם על כל פרטי מציאותו ("עולם" מלשון העלם, שכן האור האלוקי "נעלם" ומסתתר בתוכו עד כי אינו נראה ממבט ראשון). וכשאדם רואה כך את פני הדברים, הוא מרגיש חולשה ואין-אונים לעמוד מול הרע ולסור ממנו כפי הנדרש ממנו - הן במעשה, והן בדיבור, ואפילו במחשבה.
זו ההוראה מתוכנו של חודש ניסן: בני ישראל היו שקועים עמוק במצרים, מבחינה פיסית ומבחינה רוחנית, ארץ שהיא - "ערוות הארץ". ו"מעשיהם... מקולקלים מכל האומות". בכל זאת בא הנס הגדול ("ניסן") של התגלות השכינה שהביאה לידי כך שהמצרים עצמם גירשו את בני ישראל מארצם.
החרות שבאה בעקבות יציאת מצרים, העניקה את הכוח לבני ישראל לאורך כל הדורות להשתחרר מכל השתעבדות לכל עוצמה ולכל נטייה, חיצונית ופנימית, ולחוש בכל עת את תחושת החרות האמיתית של בן-מלך הקשור לאביו מלך מלכי המלכים הקב"ה, ומקיים רצונו בשמחה ובאהבה. כשהוא עושה זאת בהחלטיות - הרי גם קשיים אובייקטיבים נעלמים בדרך נס, שהרי זו מטרת הנס, דרך על-טבעית העוזרת לדרכו הטבעית של היהודי!
"החודש הזה... ראשון הוא לכם לחודשי השנה". חודש ניסן נותן כוח לכל חודשי השנה, ולכל השנים כולם: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", זכירה הבאה לידי ביטוי ויישום בחיי יום יום. עד כאן לגבי "סור מרע".
העבודה הרוחנית הכרוכה ב"עשה טוב" נתקלת, לכאורה, בקשיים אחרים. אומנם האדם נפטר מן הרע והשתחרר ממנו, אך הוא נדרש לא להסתפק בכך כי אם לקחת עניין של העולם עצמו - ולהפוך אותו לקדושה ולטוב. הרי זו מהותן של מצוות עשה, הכרוכות בחומרים גשמיים: לקחת את החומרים האלה, שבטיבם הם גשמיים וחומריים. ולהפוך אותם לענייני קדושה. תוך שימוש בהם לקיום מצוות, או לעניין של "כל מעשיך יהיו לשם שמים".
יכול אדם לחשוב: "לברוח מן הרע - ניחא, אך להיכנס לעימות איתו ועם השלכותיו החומריות, כדי "לכבשו" ולשנותו ממצב של חול למצב של קודש - דבר זה כבר איננו מסוגל לעשות!"
זו ההוראה מתוכנו של חודש אייר. בני ישראל הגיעו למדבר של "נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים" על כל המשמעויות שבדבר, כולל המשמעויות השליליות מבחינה רוחנית. למרות זאת סופקו להם כל צרכיהם שהתגלו כ"לחם מן השמים" ונעשה בהם שימוש של קדושה כבני חורין. אף עתה מסוגל יהודי לקחת את כל הגשמיות והחומריות שהוא בא אתן במגע ולהפכן לקדושה לרתום את כל זה לצרכי עבודת ה'.
חודש אייר נקרא בשם "זיו", שכן האדם מסוגל אז למצוא ולגלות את הזיו שבתוך העולם הגשמי, באופן שלא זו בלבד שמציאות העולם לא תפריע לו לעבודת ה', אלא שאף תעודד אותו ותסייע לו בכך. אחד ההסברים לכינוי חודש אייר בשם "זיו" הוא, כמאמר חז"ל, כי "נולדו בו זיוותני עולם", האבות הקדושים שמהם ירש כל יהודי את הכוח להאיר את העולם ולגלות בו את הזיו האלוקי, ואת העובדה כי כל ענייני העולם "לא נבראו אלא לשמשני - ואני נבראתי לשמש את קוני".
ולאחר ניסן ואייר, כלומר - לאחר עבודת היהודי ב"סור מרע" ו"עשה טוב", מגיעים לחודש סיון שבו בחר הקב"ה בעם ישראל מכל העמים וברוב חסדו העניק לנו את "החמדה הגנוזה", שלימות התורה לעם ישראל בשלימותו.