לפני כעשר שנים יצאתי עם קבוצת מורים ותיקים מחולון לסיור לימודי בבית הספר החקלאי מקוה ישראל. באולם ההרצאות ישבנו מרותקים להסברי מנהל בית הספר. אני כמי שחבש כאן את ספסל הלימודים בהיותו נער, מצאתי עצמי במקום אחר לחלוטין. ישבנו באותו אולם, בו נעורי ישבו פעמים רבות. הספסלים הארוכים והנמוכים, עליהם ישבנו צפופים, הומרו היום בכסאות מרופדים ונוחים לישיבה. ישבתי בפינה והרהורי שוטטו על פני התרחשות כאובה באולם הזה, שהייתי שותף לה בהיותי פה תלמיד. רותקתי לתמונה התלויה על הקיר ומתחתיה כתוב: "האגרונום פרופסור זלמן כהן ז"ל". אני נועץ עיני בתמונה ואני רואה את הנער זלמן כהן, בן המחזור שלי, ואני חש רעד בכל גופי - אני הייתי שותף באולם הזה לקריאות מעליבות ופוגעניות בפליט שואה - "זַלְמָן יֵשׁ לוֹ מִכְנָסַיִם...", שחיי הוריו נקטפו בשואה, ואנחנו היינו אלו שמיררנו את הנעורים של הנער היתום. לא יכולתי להסיר עיני ממודעת האבל בעיתון, שהייתה מצורפת לתמונה. חברי שקדו בנמרצות להעלות על הכתב את דברי המרצה, ואני שקדתי באותה נמרצות על כתיבת טיוטה לשיר "סְלִיחָה מְאֻחֶרֶת". בתום ההרצאה הובהר לי. שאמש בני המשפחה של זלמן לוין ערכו ערב התייחדות לזכרו, ערב סגור בו השתתפו בני המשפחה. הם ביקשו לערוך את ערב ההתייחדות במקום שהיה יקר לו. סְלִיחָה מְאֻחֶרֶת הָיִינוּ אֲלִיפִים בְּבֵית הַסֵּפֶר הַחַקְלָאִי מִקְוֵה יִשְׁרָאֵל הוּא לֹא בָּא אֵלֵינוּ מִכָּאן הוּא בָּא מִשָּׁם, אוּד מֵהַשְּׁרֵיפָה, שְׁעוֹת יוֹמוֹ תָּמִיד בּוֹהוֹת רְסִיסֵי יָמָיו מְטֻלָּאִים מִשָּׁם. אֲנַחְנוּ צַבָּרִים מְנֻפָּחִים מֵחֲשִׁיבוּת עַצְמִית מְשׁוּחִים בְּשֶׁמֶן הַמּוֹר, חֵרְשִׁים לִצְעָקָה דּוֹמֶמֶת שֶׁהָלְכָה לְיָדֵינוּ, רָאִינוּ אִישׁוֹנֵי אֲפֵלָה רוֹתַחַת מַחְוִירָה כִּפְנֵי מֵת וְלָעַגְנוּ, יָרִינוּ בַּאֲטִימוּת תַּחְמוֹשֶׁת קוֹצֵי צַבָּר בְּטַלִּית עוֹטָה עַרְבוֹת שְׁלָגִים שְׁחוֹרִים מִשָּׁם. חָלְפוּ שָׁנִים, מַה שֶׁנּוֹתָר לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה מְאֻחֶרֶת מִמּוֹדַעַת אֵבֶל בְּ"מַעֲרִיב" עֲלֶיהָ חֲתוּמִים רַעֲיָה בָּנִים וּבָנוֹת נֶכָדִים וּנְכָדוֹת וְנִין אֶחָד. זַלְמָן נִצֵּחַ אֶת הַשְּׁרֵפָה מִשָּׁם וְגַם אֶת הַשְּׁרֵפָה שֶהִצַּתְנוּ בְּטָלִית נְעוּרָיו. סְלִיחָה זַלְמָן, שֶׁמֵּרַרְנוּ אֶת חַיֶּיךּ בְּאוּלַם הַהַרְצָאוֹת בְּמִקְוֵה יִשְׁרָאֵל יָדִינוּ בּוֹטוּת וְגַסּוּיוֹת לָשׁוֹן בַּשֵּׁם שֶׁנָּתְנוּ לְךָ הוֹרֶיךָ.