ספרו של יואב רגב בן ה-180 עמ', נקרא "פלמ"ח תרבות ורוח, 1941 -1949" אשר יצא בשנת 2023, מכיל 18 פרקים/סעיפים כולל תמונות בשחור לבן. בעמודים האחרונים הגיש הסופר את המקורות, העיתונים, הארכיונים, הספרים והמאמרים וכן עבודות אקדמאיות. הצילום על הכריכה הקדמית מראה פלמ"חניקים סביב למדורה ובכריכה האחורית נאמר: "...נוצרה בהן הוויה ייחודית-תרבותית "משלהן". ההוויה הזו הגדירה במידה רבה את המשותף... לכל אלה שפסעו בתלם הפלמ"ח בשנים 1941 - 1949". עוד הוסיפו המדפיסים כי הספר מתאר את נורמות ההתנהגות בשורות הפלמ"ח, את שפתם, שירתם, טקסיהם ואת האווירה הייחודית ששררה בקרבם.

נתן אלתרמן כתב על הפלמ"ח: "אומתם לא הייתה להם אם. לא ידעה בצאתם לדרך", והגן על המתנדבים הצעירים שרבים לגלגו עליהם בראשית שנות הארבעים. קצין החינוך אהרוני של הגדוד השמיני כינה אותם: "הצבא המהפכני של הנעורים". אנשי הרוח עמדו על כך שלפלמ"ח הלכו, לא התגייסו לא מתוקף של צו רשויות אלא מתוקף צו שבלב". סמל הפלמ"ח עוצב בידי האדריכל אריה אל-חנני ונחשף לראשונה בכינוס הפלמ"ח השני שנערך במעיין חרוד ביולי 1945. הדגל נמסר מידיו של ישראל גלילי ליצחק שדה. לימים נטען כי אשתו של אל-חנני היא שרקמה את הדגל שכלל את השיבולים, החרב, ואת האותיות פל-מח. בהמשך נוספו שם עוגן ועלה זית והוא סימל את המלחמה, עבודת האדמה והתיישבות והשאיפה לשלום.

השיר עבר כמה גלגולים עד שהיה להמנון הפלמ"ח. תחילה נקרא "שיר הפלוגות" עד שהפך להמנון. המחבר זרובבל גלעד חיבר בליל שמירה באלונים ארבעה בתים על-פי נעימה רוסית מוכרת של שיר על אודות "הצבא האדום". ללחן למילותיו של גלעד יש כמה גרסאות: האחת השיר הרוסי של הצבא האדום, השנייה, על-פי שיר הפרטיזנים של נהר אמור, השלישית, גרסה נוספת מושרת על-פי השיר "ס(ת)מרה הופ", שהיא מנגינה עממית, הרביעית, על-פי מנגינה המבוססת על שיר חיילים קוזאקי. באשר לחיבור המילים יש בידנו עדות של משה (מוריס) בן-דרור (משנת 2021) שסיפר כי גלעד קרא בזמנו בפני החברה שיר שכתב בלילה והם מצאו אותו טוב ומייד החלו לזמזמו על-פי מנגינה רוסית של הצבא האדום. בשנת 1943 ביקש גלעדי מאיש נען דוד זהבי שילחין מנגינה חדשה לארבעת הבתים. תחילה חיבר זהבי לחן עצוב, התחרט וחיבר לחן נוסף בקצב המרש, עליז וקצבי. מטעמי חשאיות, שינו השניים את המילים "אנו אנו הפלמ"ח" ל"אנו הולכים בסך". בית ראשון פירט את מוראות מלחמת העולם השנייה ופגיעתה ביהודים. כן הוזכר הפלמ"ח "כרזרבה ארצית וגלילית" וכן הוזכרו גבולותיה של הארץ עליה יילחם - ממטולה עד הנגב. ב-1942 שינה גלעד והוסיף את המילה "בחורה" בסמוך לגיוסן של 6 בנות בשנת 1942 לפלמ"ח. הנשר והפרא סימלו עבורו את המרחב ללא גבולות. גם לגבי "האויב" לא פירט גלעד ויש הסוברים שהחשש היה מערביי ארץ ישראל שימרדו בשנית. אופיו של הפלמ"ח כצבא עובד לא הוזכר מכיוון שטרם גובש רעיון "הסכם ההכשרות" משנת 1944. עלון הפלמ"ח משנת 1949 פרסם את השיר כהמנון המוכר והסופי של הפלמ"ח. בפרק על המשמעת מתאר יואב רגב את התהליך שעבר הפלמ"ח מצבא ההתיישבות והעם הבז לסממנים חיצוניים וגינונים של צבא מקצועי ליתר אחידות בנהלים, בהופעה החיצונית ובשיטת הכפיפויות. כך למשל התעצב נוהל שאין לסלק מישהו מהפלמ"ח ללא אישור מ"פ לאחר ראיון אישי וכן לאחר אישור המטה המרכזי. רגב מסתמך על דברי יצחק שדה, גלילי ודובנו. קציני ההסברה הפכו גם לקציני תרבות. (אחד מהזכורים היה אבא קובנר קצין התרבות של גבעתי.) הפלמ"ח הושפע גם בתחום זה מהצבא האדום. בהמשך מונה למטה הפלמ"ח תפקיד שכונה "הפוליטרוק" שהבולט בהם היה בני מרשק איש גבעת השלושה. חיים חפר חיבר בשנת 1947 מאקמה לקצין התרבות כאחראי על המורל ביחידות. עם גלי העלייה לקחו על עצמם קציני התרבות את נושא לימוד העברית וארץ ישראל לחדשים שזה מקרוב באו. קציני הסברה נטלו חלק בגיוסם של בני השכונות והפרברים ממרכז הארץ, שהיו חסרי אמצעים והשכלה וגייסום לפלמ"ח. מסכם רגב בטענה כי אופי התפקיד היה מאמץ הסברי-רעיוני-חינוכי.

החל משנת 1941 יצא העלון בסטנסיל, הוקרא לחיילים והושמד. עורכיו הדגישו במה זו כ"בירור משותף". כאמור, הופיעו 76 גיליונות בשבע שנות קיומו. בין העורכים - מיכאל לוין, זרובבל גלעד, נתן שחם ומתי מגד. לעלון צורף נספח סודי ונקרא "בינינו" ויועד רק למפקדים. רגב הביא צילום של פקודת היום של יגאל אלון משנת 1948 שהוקדשה לעניין ההשבעה, כלומר הצטרפות הפלמ"ח לצבא מדינת ישראל הצעירה שזה עתה הוקמה. בשנת 1945 הוצא לאור כתב עת סודי "למדריך" ובו הגיגים ומחשבות בתורת הלחימה. מהבולטים היו יהושוע גלוברמן ויצחק דובנו. מחשש הבריטים הופסקה הופעתו. ספר הפלמ"ח שיצא לאור בשנת 1952 ושערכו זרובבל גלעד ונתן שחם היה לאוסף ענק של מסמכים ותעודות על הווי הפלמ"ח. אלתרמן הגיע לכינוס הפלמ"ח בשנת 1953 וכאוהד מושבע שלו כתב: "רבים עוד יהפכו בספר הלזה/אך הוא עצמו כיום יובא נא אל מעבר/ לשני כרכיו, אל תוך עולם המעשה.../ רק אז אולי נוכל שוב לקראו כספר". אליו הצטרף כעבור כמה שנים "אלבום הפלמ"ח" בעריכת יוסק'ה רבינוביץ' ואראלה הורביץ. חיים גורי כתב הקדמה שהיא מעין הסבר היסטורי על הפלמ"ח והישגיו בשנות קיומו.

בפרק זה ריכז יואב רגב את מילות הסלנג שנוצרו בפלמ"ח ואשר רוכזו הן על ידיד נתיבה בן יהודה והן בידי רוביק רוזנטל. עיקרה שפת דיבור תוססת הנרתעת מהעברית "הגבוהה" מלאת הפתוס בנאומי דור הוריהם, יוצאי עדות אשכנז. "מסביב למדורה" הייתה צורת הווי שנתנה ביטוי לנער הפלמ"ח היושב באופן שוויוני סביב למדורה, שותה קפה, צולה תפוחי אדמה ולפעמים אף עופות שנגנבו מלול הקיבוץ, שר שירים רוסיים וטווה רומנטיקה ציבורית-צברית. צ'יזבט, וג'מעה ודחילאק - ליד המדורה נוצרו. סביב למדורה נוצרו טובי הצ'יזבטים עליהם נאמר - "הצ'יזבט המוצלח ביותר הוא זה הקרוב ביותר לאמת" (מתוך "חברים מספרים על ג'ימי"). להווי זה הצטרפה תרבות "הסחיבות", חברי הפלמ"ח העלימו עין מהיבט הגניבה ושבו והצדיקו זאת שהמנהג נולד כתוצאה מהרעב התמידי בו היו שרויים.

מדובר בשלושה כינוסי הפלמ"ח משנת 1942 ועד שנת 1948. לימוד הנושאים לדיון וההווי סביבם מלמדים על התעצבות חטיבת הפלמ"ח. הכינוס הראשון נערך ביערות משמר העמק בין 13-12 במאי 1944, השני בין 21-20 ביולי ליד מעין חרוד והשלישי, הגדול מהאחרים, בתל אביב נערך ב-14 אוקטובר 1949. שמעון קוך-אבידן (המח"ט) מונה לאחראי לארגון בו השתתפו 2,000 פלמ"חניקים. סגן מפקד הפלמ"ח פתח את הדיונים וקבע את כפיפות הפלמ"ח לרמ"א משה סנה, לרמטכ"ל יעקב דורי ולמפקד הפלמ"ח יצחק שדה. בערב התדיינו על הרצון לפעילות, ולמחרת עסקו באימון גופני וקיבלו בתשואות את שורדי גטו בנדין. בכינוס השני, השתתפו 2,500 איש וכבר הסתדרו על-פי המקצועות: אוויר, יבשה, ים ועוד. בסיום הכינוס הוצגה מסכת שנכתבה בידי נתן אלתרמן ובוימה בידי יהודה שרתוק/שרת איש יגור. הכינוס הארצי השלישי נערך כמחאה על פירוק הפלמ"ח. בכנס הפתיחה נכחו 25 אלף כולל אוהדים ושירו של חפר היה לרקע הכינוס - "מחול היחפים". פתח בנאומים יצחק שדה. יגאל אלון שהה באנגליה לצורך לימודים. דיברו עוד: אורי ברנר, ארנן עזריהו, מפקדי שלושת החטיבות, וסיים ישראל גלילי. המסר היה - הפלמ"ח פורק אבל הוא חי. על-פי הוראת דוד בן-גוריון לא נכח איש מהמטכ"ל. הרצון בשימור מסורת הפלמ"ח בא לידי ביטוי ב"ילקוט הכזבים" שהחל להתפרסם על-ידי דן בן-אמוץ וחיים חפר במוסף הספרותי "משא" ובשנת 1956 יצא כספר שנחטף על-ידי הקוראים. בהנחה שמרבית קוראי פוסט זה מכירים את "הילקוט" לא נחזור ונזכיר את "הפנינים" הטמונות בו. כמו בתחומי תרבות ורוח אחרים עיקרו עקיצות לשפתם הכבדה מלאת הפתוס של ראשי היישוב ולעג קל לכל אלה שלא היו "צברים" כמו למשל, עולים חדשים, עירונים, אנשי הימין ועוד. הוותיקים זוכרים בוודאי את הפסקה בה הגדירו בן אמוץ וחברים את ההבדל בין שקר, למתיחה ולכזב.

רגב, כמומחים אחרים, ובעקבות אליהו הכהן ונתיבה בן יהודה, רואה בפזמונים, בשירים, בפזמורים ביטוי "לרוח הצוותא". לפי ההערכות כמאה פזמונים/שירים נכתבו בשבע שנות הפלמ"ח, כרבע מהם הותאמו "עוברתו" משירת העמים ובעיקר משיריו של הצבא האדום שלחם אז וגבר על הנאצים. לצ'יזבטרון (הוקם בשנת 1948) קדמו שתי להקות - האחת, "להקת תת-מקלע" בשנת 1943 ולהקה שנייה בפלוגה ו', על-ידי חיים פיינר-חפר בשנת 1944. הצ'יזבטרון הוקם על-ידי חפר בהשראת הספר "כוכב אדום בשמי סין" שנכתב בשנת 1937. יגאל אלון אישר תקציב לרכישת אקורדיון שהיה גם למרכז השירה בציבור. נעמי פולני (ממייסדי קיבוץ חצרים) ושיקה אופיר קובצו ראשונים ללהקה. שמה של הלהקה נקבע בבית קפה שישבו שם אלון וחפר וחיברה בין צ'יזבט לתיאטרון. הופעתם הרשמית הייתה בשני בפברואר 1948 בדליה. "ההגנה" דרשה באפריל 1948 מחברי הלהקה להצטרף לגוף בידורי שנקרא "הלהקה הצבאית המרכזית" אולם בתמיכת אלון הם סירבו ונשארו להקת הפלמ"ח. בני מרשק טען שהלהקה תרמה מורל גבוה לקרב כיבוש משטרת הר-טוב. באוגוסט 1948 עלתה מכונית הלהקה על מוקש, שלושה נפצעו ונעמי פולני נפצעה קשה. התוכנית השלישית העלתה את השיר "הפלמ"חניק מחפש את המחר" כאשר המלחמה עדיין לא הסתיימה. הלהקה הופיעה אף בקפריסין, ובאום-רשרש. בינואר 1950 שוחררה הלהקה לאחר 253 הופעות בהם הושמעו למעלה מ-35 שירים עבריים. רגב מדגיש בסקירתו את החשיבות המוראלית של הצ'יזבטרון, את העובדה שהגיע לכל חלקי הארץ, את העובדה שהפיץ במערכוניו את ערכי הפלמ"ח ואת יכולתו להתמודד עם מצבים של אבל ועצבות לאחר קרבות בהם נהרגו מיטב חיילי הפלמ"ח ולהרים ראשם לקראת המשימה הבאה.

בפרק זה, מוכיח רגב, על-פי רשימות החברים בעלוני הפלמ"ח שהמסעות נועדו לכמה מטרות: ידיעת הארץ, הכרת האזורים עליהם ובהם ילחמו בעתיד, וחיזוק התכונות של הלוחם הבודד כמו עמידה במזון מועט, משמעת מים (שבוטלה בצה"ל בשנת 1959), הסתוות וגששות ועוד. המסעות ברמת הפלוגה והגדוד ארכו מימים אחדים ועד כ-20 יום כאשר משתתפיו נשאו על גבם את כל המזון והמים הנדרשים. הפלמ"ח הרבה במסעות לאחר שהחל משנת 1945 השפעת רוח תנועות הנוער מהקיבוצים, שטיילו כבר לפניו, נקלטה בשורותיו. רגב מקדיש שורות רבות לשמריה גוטמן ולטיולים למצדה שסימלה את כיבוש המוצב ההיסטורי בלב המדבר והתחברות למסורות שסופרו על ההר על-ידי יוספוס פלביוס. לא נאריך בסקירה כאן היות שעל תרבות המסכות נכתבו עשרות מחקרים בהם הקורא ימצא את מבוקשו.

"קול הגליל", הייתה תחנת שידור חשאית של הפלמ"ח שפעלה מאילת השחר (בו התמקם מטה הגדוד השלישי) ושידרה חצי שעה ביום ומפעיליה היו דנה כוגן וגיל אלדמע. הם קלטו את ההודעות המוצפנות של "ההגנה", פענחו, ערכו ופתחו את השידור בנגינת האקורדיון של גיל. פתחו ב"שיר הפלמ"ח" וסיימו ב"שיר הפרטיזנים". החצי שעה הוקדשה ברובה לדרישות שלום מהמרכז לפלמ"חניקים בצפון. התחנה השמיעה מעל גבי תקליטים ישנים את שושנה דמארי ואת "יש לי כינרת" מאת שמשון בר-נוי. התחנה נעזבה בראשית יוני 1948. שירה וספרות - דור בני העלייה השנייה והשלישית יצר את מה שמכונה באמנות "דור הפלמ"ח". המשוררים והסופרים נטלו חלק במלחמה ויצרו תוך תודעה סוציאליסטית תרבות ישראלית חדשה. ע' הלל הרבה לכתוב על הקשר בין ההתיישבות והלחימה לבין יצירת השירה, הספרות והמחזאות. ראוי להזכיר שכותבי הפלמ"ח יצרו את "ספרות הצוותא" וכדוגמה מביא רגב את הספר "חברים מספרים על ג'ימי" הכתוב בשפת הדיבור של שנות הארבעים ללא יומרה ספרותית. ספרו של שמיר "הוא הלך בשדות" פורסם תחילה ב-1947 אך נגנז ושוב פורסם שנה לאחר מכן, לאור הצלחת "הקאמרי" בהעלאת המחזה. זהו ספר המזוהה ביותר עם הפלמ"ח ובוודאי היה שונה מספריו ומחזותיו של יגאל מוסינזון שאינו מוזכר כלל בסקירה. מסתבר שלא רק החיילים אלא גם מפקדים עסקו בציור, רישום ואיור. דני מס היה אחד מהם ורגב מביא את רשימת איוריו מבית הספר בירושלים ומשדות הקרב עד שנהרג בקרב על גוש-עציון. בשולי הספר ואולי אף כסיכומו דן רגב בביטוי המעורר מחלוקת גם היום - "רוח הפלמ"ח". הוא נסמך על שירו של אלתרמן שכתב: "אחת מיצירות האומה היפות ביותר בחייה" (ראו בטור השביעי). רחל סבוראי מעין-חרוד אמרה שעיקר כוחו וייחודו של הפלמ"ח הייתה רוח ההתנדבות שאפיינה אותו לאורך 7 השנים. חיים חפר נתן לרוח זו צורה שירית: "וכך היו לי חברים חרשים/כאשר ביקשו מתנדב אחד באו עשרה/ כי לא שמעו היטב/ וכאשר אמרו להם לשוב/ נשארו ליד אוהל המטה כמו אוריה" (ראו גורי, בספר "המשוגע"). רגב מדגיש כי הפלמ"ח אומנם לא היה "בן יחיד" של ארגון "ההגנה" אך בהחלט המוחץ ביותר, המגובש ביותר והמלוכד ביותר. הוא לא נזקק לתרבות צבאית ולכן "קציני התרבות" הפכו למדריכים האידאולוגיים של החיילים ממש בדומה לתנועות הנער. ראוי לציין כי ב-1 בנובמבר 1947 מנה הפלמ"ח כולל המילואים שלו - 3,100 חברות וחברים. הוא עלה על מסגרות החי"ש והחי"ם. בימי ההפוגה הראשונה מנה הפלמ"ח כ-5,600 חברות וחברים. בצה"ל נמנו באותו יום - 31 אלף חיילים. מילה אחרונה - יואב רגב, איש הפלמ"ח אינו עוסק בביקורת צבאית, ניהולית או אחרת. הוא מציג בגאווה את חיי התרבות והרוח הישראלים היחודיים שנוצרו בשבע שנות הפלמ"ח ואשר שימשו כמסד "דור המדינה" שהמשיך את דרכם ואף ידע גם ליצור בשלהי העשור הראשון אלמנטים תרבותיים נגדיים לרוח הפלמ"ח.