אפשר כבר להכריז שביבי שקוע רובו ככולו בניהול אבוד של "קרב המאסף", ועכשיו הוא בודד ואבוד, הוא הגיע להכרה מלאה שאין לו לא עוזרים, לא תומכים, לא חברים לקואליציה, לא בעלי המאה ואפילו לא את יאיר בן התפנוקים חסר הערכים.
הוא אינו יודע איפה לשים את ראשו ואת תשומת ליבו, האם בקרב לשמר את "קואליציית-64?" או אלי בקרב האבוד לשכנע את בני גנץ להעניק לו תעודת כשרות וחסד אחרון - לא לנטוש את ממשלת "החירום?"
אך מה עם הקרב נגד משפחות החטופים? כיצד אפשר להסוות את אי-הרצון להגיע לעסקה? כאן "הקרב המאסף" לא מותיר חיים. וזה כשלעצמו יש בו את כל הסימנים לתבוסה מוחלטת ולאובדן המדינה.
ומה עם יתר הקרבות? הקרב על רפיח? הקרב השני והשלישי בג'באליה? הקרב על דירוג האשראי והכלכלה? הקרב על אי-גיוס והשתמטות החרדים? הקרב כפוי הטובה נגד ביידן ונגד אמריקה? הקרב נגד גלנט, היועמ"שית, הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ ואזרחי ישראל?
הסיוטים העוברים עליו בלילה בדמות "צווי מעצר בינלאומיים" הממתינים לו ברחבי העולם, מוציאים אותו מדעתו, כמעט ומשכיחים ממנו את הקרבות והחזיתות הרבות שהקים עליו ועלינו בעשור האחרון.
אך כפי ש"קונספציית" השקר והקטנת הצבא מקשים על ההתמודדות של צה"ל מול מספר חזיתות במקביל, כך מוצא עצמו ביבי: מבודד, מפוחד, דחוי וחסר יכולת לנהל את קרבות המאסף.
לא קשה לחזות את נפילתו וירידתו מהבמה ההיסטורית, אך קשה לדעת מה יותיר אחריו. כיצד נחלץ עצמנו להגיע לחוף המבטחים, כדי להתחיל את מלאכת השיקום והתקומה?