המלחמה הנוכחית בסודן לא מעניינת (כמעט) איש. נרצחו שם עד כה עשרות אלפים (בסבבים קודמים של מלחמות האזרחים מתו מיליונים). מוסלמים הורגים במוסלמים - אלה אינן חדשות ראויות. אבל יהודים נלחמים במוסלמים - זה בלתי נסלח. בחוצפתם כי רבה, היהודים מסרבים לקבל את התפקיד שהועידו להם תלייניהם במהלך ההיסטוריה: להיות קורבנות ניצחיים. לכן המאמץ הבלתי פוסק לעצור את המלחמה שלנו בנאצים החדשים בעזה. הביקורת הנשמעת מכיוון שרים וממשלות באירופה מהדהדת את הנחת הבסיס האנטישמית הזאת. לא יעזור להם. מדובר במלחמה על קיומנו. איננו מבקשים יותר מבעלות הברית להפציץ את פסי הרכבת לאושוויץ. אנחנו עושים זאת בעצמנו, תודה לאל. מי שתומך בנו, מתקן את החרפה ההיא. אסור להיכנע ללחצים הפסולים האלה. אחוז הפגיעה באזרחים בזמן שצבא ארה"ב תקף את מוסול היה 6 אזרחים על כל לוחם (ויש אומרים עשרה אזרחים). המספרים המעודכנים של האו"ם על המתים בעזה מלמדים שמדובר ביחס שלא היה כמותו בהיסטוריה הצבאית: כמעט שווה, כלומר אזרח וקצת על כל מחבל. וזאת בהינתן הידיעה שחמאס משתמש בנתיניו כמגינים חיים. אסור לאבד את ההתמקדות במטרה: מיטוט מלא של חמאס, צבאית ומשילותית. ועוד הערה: חלילה וחס לעזוב את השליטה בידיים זרות כלשהן. למדנו די מהניסיון הקשה (אמרו לי בבי.בי.סי. שהמצרים טוענים שלא היו הברחות מהצד שלהם. תהיתי באוזני המראיין מהיכן הגיעו מכונות הענק לחפירת המנהרות, מהירח?). איש לא יילחם עבורנו. נוע, נוע, סוף.