ספרה של פרופ' סמדר בן-אשר "כוכב - נשים בדואיות פורצות דרך", מכיל למעלה מ-180 עמודים ומחולק לארבעה שערים עיקריים. בכריכה הקדמית מופיע צילום של הנגב השומם ובאחורית נכתב: "הספר... מציג מקרוב את סיפורן של שבע נשים בדואיות החיות במרחבי הנגב, ופועלות לשינוי המציאות בחברה במעבר שבה המסורת, התרבות והדת ארוגות יחדיו וחשופות לרוחות חדשות". הסיפורים מובאים בגוף ראשון ועוסקים בתחומי קניית השכלה, אימהות שכולות לחיילים בצה"ל שהצליחו להשתקם, ונשים הפעילות בתחומי הכלכלה, החברה והמוסדות החינוכיים-מוניציפליים. הנשים שרואיינו אינן מצפות לתמורה או למישהו שיסלול עבורן את הדרך אלא, הן בעצמן נושאות את לפיד השינוי. בשער האחרון פרופ' בן-אשר מנתחת את התופעה ומעלה שאלות להמשך התפתחותה של החברה הבדואית בישראל. סדר הדברים: פרולוג, שער ראשון: כוכבות בשמי ההשכלה; שער שני - לצמוח מאובדן ושכול; שער שלישי - מנהיגות חברתית בחצר הפנימית ושער רביעי - הבדואים ברחבי הנגב. הספר כולל קטעי תרגומים מן הקוראן ואחד מהם העניק לספר את שמו ובתרגום עברי: "אשבע בכוכב בנופלו".

הפרולוג מחולק לשני חלקים: בראשון מספרת החוקרת כיצד כילדה ביקרה את אוהלי שיח' אל-הוזייל ואת עולם הדימויים של מבוגרי הקיבוץ (שובל) לגבי הבדואים שעיקרו היה חיפוש דרך לדו-קיום. בבגרותה, בנתה את ביתה ביישוב להבים והחלה לבקר את רהט וערים אחרות כחוקרת וכממלאת תפקיד כפסיכולוגית חינוכית וגילתה מהר מאוד את הפער העצום בין נקודת הזווית של ילדותה למציאות. החלק השני, נקרא "אתנוגרפיה בריקולאז'ית": כלומר מעשה תצרף. בן אשר נסמכת על חיבוריהם של נעמה צבר בן יהושוע, עמיה ליבליך, בר שלום, קליפורד גירץ, ומוכיחה שמחקרה הוא מעשה "הטלאה" וכאן היא נסמכת על לוי-שטראוס, ספקטור-מרזל, רוג'רס ואחרים. לדבריה "כיום איני מחפשת רק את הממדים המוכללים, אלא אני תרה אחר החוויה הפרטית, האישית, החד-פעמית, זו הבונה בסופו של דבר את תפיסתו של האדם את העולם".

החוקרת מבהירה את הקושי של האנתרופולוג המערבי להבין את עולם המושגים של המרואיינות שבא משורשי התרבות הערבית המוסלמית העתיקה. מראשית המאה העשרים חשו החוקרים שהמקומיים נזהרים במסירת הידע לזרים והרגישו מחויבות לשמירת סודות חברתיים. כך למשל נהגו הגברים הבדואים שהגנו על מנהג "נישואי בדל" (נישואים בהחלפה ללא התחשבות בדעת האישה) וטענו להגנתם כי הוא התפתח כתוצאה "מהממשל הצבאי" והסגר שהביא למחסור בנשים. הנשים שראיינה החוקרת, חשו עצמן כילידות ונפגעות ממנהגים שהתקיימו מאות שנים בחברה פטריארכלית. בן-אשר הצליחה לדעתה להגיע לרמת שיחה אישית בעיקר בתחום חיי הרגש והאינטימיות שם הקודים החברתיים לא עצרו את סיפורי הנשים. החוקרת ראתה לעצמה חובה להביא סיפורים אלה לציבור תוך שינוי השמות והמקומות מחשש לפגיעה פיזית בהן אך המסקנות מהראיונות היו חשובות להמשך המחקר והועילו גם לתפיסת החברה היהודית את "הטאבו" הבדואי.

השיחות עם הנשים הצעירות נערכו בעברית ואילו הלחשושים של הבנות בינן לבין עצמן נאמרו בערבית בעגה בדואית. הספר כוכב (כוכב בעברית) קרוי על שמה הבדוי של אחת מהמרואיינות שדימתה עצמה לכוכב נופל למציאות קשה אולם זוהרו לא מועם. יותר ויותר נשים כוכבות אלה מתברגות לתחומים בהם שלטו עד עתה רק גברים כמו הוראה, במות ציבוריות, רפואה, מחקר והוראה באוניברסיטה ועוד. בשלושת הפרקים מובאים ראיונות עם נשים שפרצו דרכים חדשות מבלי שנבחרו לכך והשער הרביעי, שהוא פרק עיוני, המנסה להתמודד ברמה התאורטית והאקדמית בסוגיות החברתיות הקיימות בחברה הבדואית.

הסטודנטית כוכב הגיעה לקורס בתואר ראשון בשמלה מסורתית ושלטה בעברית בצורה מצוינת. באמצע השנה השנייה התארסה והחוקרת הרגישה את "התחמקותה" של הסטודנטית ממטלות שדרשו נסיעה בערבים או ישיבה לבד עם קבוצת סטודנטים. הנושא שבחרה כוכב לעבודת הגמר היה נפיץ: "אהבות אסורות בקרב צעירים בדואים". כך כתבה בהצעת העבודה: "האהבה אצל בנות בדואיות היא דבר מאוד מסוכן,.. הם צריכים להשתלט על הרגשות שלהם כי אחרת יהיה עליהם לשלם על כך ביוקר...". שבועיים לפני חתונתה נערכה מסיבת הסיום של המחזור וכוכב לא הגיעה בזמן. מאוחר הגיעה חיוורת וסיפרה שחתנה אסר עליה לצאת בערב לבאר-שבע. עברה שנה ובנות הקורס במכללה סיימו וכוכב עדיין לא הגישה את העבודה. היא הגיעה לפגישה עם המנחה כשהיא בהריון והבטיחה לתקן את ההערות. עברה עוד שנה והיא לא הגישה ועדיין לוותה למכללה על-ידי בני דודה או אחד מאחיה. לאחר חמש שנים היא הגיעה לפגישה נוספת עם החוקרת והמנחה ובידה תינוקת נוספת והגישה את העבודה וכן הסכימה שהחוקרת תקליט את השיחה ביניהן. על פניה היו סימני אלימות אך היא לא ויתרה והשתלבה כיועצת חינוכית בבתי ספר בקרבת יישובה.

מסלול חייה של כוכב במשפחה בת 12 ילדים ושתי נשים, בחיים בפזורה משמע באוהל, צריף ולאחר מכן בית שנהרס והתעקשותה להצטיין בתיכון ובאוניברסיטה - מרגשץ. בניגוד לבנות האחרות שהיו כפופות לכללי טאבו (חתונה, רכוש הבעל ועוד) היא קיבלה חופש אך שילמה על כך ביוקר בנסיעות ארוכות לאוניברסיטה וליווי צמוד של בן משפחה. הבעל מעולם לא השלים עם עצמאותה והמצב אף הגיע לאלימות משפחתית. הבעל סגר לה מחשב, החרים טלפון ומנע ממנה קשר עם המרצים. עניין הגירושין עלה על הפרק אך גם זה נסגר בין ההורים של הבעל ושלה. קשה לבדואית משכילה לחיות עם גבר בדואי. הגבר חש רגשי נחיתות אם הוא חי עם אישה משכילה. לשאלה אם הייתה בוחרת אחרת היססה כוכב מלענות כן מוחלט ורק ציינה את הפערים הגדולים בחיי המשפחה ואת חששו המתמיד של הבעל מחופש התנועה של אשתו בעלת שני התארים. ותק של 6 שנות הוראה, שני תארים, רישיון רכב ואחזקת רכב והשתתפות בהשתלמויות וועדות - כל אלה "מאיימים" על הבעל החוקר ודורש לדעת על כל תנועה שלה, כל מייל, כל טלפון וכל פגישה באוניברסיטה.

אמל עברה בהצלחה את המכשול הראשון - התקבלות לתוכנית "תואר שני בייעוץ חינוכי". אמה גדלה באוהל על-פי המסורת וחותנה עם בן דודה בגיל 16. אמה של אמל דחפה אותה ללימודים משום שהאב לקח אישה רביעית, פלשתינית, ברצותו בנים במשפחה. אמל הייתה מצטיינת ולאחר הבגרות ביקשה ללמוד באחת המכללות. האב וארבע נשותיו התנגדו אולם היא התמידה עקב תשוקתה ללימודים. אמל הסכימה להתחתן עם בן דודה תמורת הבטחה שהבעל יסכים ליציאתה ללימודים אולם ההבטחה הופרה והיא נותרה בהריון בבית הוריה. אמל החלה בלימודיה ואמא שלה שמרה על בתה. המרצים סברו שעם ציונים כמו שלה כדאי שתלמד רפואה אך המשפחה הסכימה רק ללימודי גננות. אמל לא השיגה עבודה והחלה במלחמה על השגת רישיון נהיגה. הרישיון הוצא ללא ידיעת הבעל והיא הגיעה רעולת פנים לשיעורים. אמל ניצחה וקיבלה ראשונה בכפר רישיון נהיגה, קנתה רכב והחלה נוסעת למקום העבודה. אמל נרשמה לתואר שני שם הבינה שהיא כבר לא תלויה בעמדת המשפחה והיא עצמאית להחליט על קו חייה. סיימה בין ארבעת הסטודנטיות המצטיינות וקיבלה תעודת כבוד. אמל ניסתה להוכיח, והצליחה, שבדואית משכילה יכולה בו בזמן לשמור על אורח החיים הצנוע והמסורתי הבדואי ומהצד השני - להשתלב כמשכילה בחברה הכללית, במקרה זה במכללת קיי, בבאר שבע ובבתי הספר כיועצת חינוכית מצטיינת.

אדל היא דוגמה לפורצת דרך בתחום נשות הבדואים לאחר שלמדה והתחנכה וחייה בקרב קהילות וקיבוצים יהודיים. בסיוע אמה ולמרות הלחישות בכפר עליה, היא הצטיינה בכל תחומי הלימוד והגיעה עד לתואר השני ויותר. היא הצליחה לחיות בשתי הקהילות מבלי לעורר ויכוח או מחלוקת. עם הישגים אלה ויכולת השתלבות בחברה הישראלית היא מחליטה בניגוד לעמדת המשפחה המורחבת להתגרש - צעד אמיץ לאישה נשואה עם שני ילדים. יותר מכך, היא הציעה לנשות הכפר הצעירות הלומדות ועובדות במקצועות הדורשים השכלה - להתגרש ולהגיע להישגים. צעד זה אפשר לה להתקדם בתחום ההשכלה האקדמית כאשר גם מכללת ספיר וגם מכללת קי מוכנות היו, בשל הציונים הגבוהים שלה, לתת לה מלגה מלאה.

פאיזה גדלה במאהל בין רהט לבין משמר הנגב וחוותה הריסות בתים ועונות שנה קשות באוהל ובצריף העלוב. היא הייתה מיועדת לחתונה בהחלפה ("בדל") בה נחסך המוהר והרבה הוצאות נוספות אבל כבת 17 התנגדה כמובן לרעיון. היא התנגדה כבר אז למנהג הפוליגמיה והרגיזה בכך את משפחתה הקרובה. מייד אחרי נישואיה היא ילדה שלושה ילדים והמשיכה בחיי נישואים ללא אהבה. בעלה נהרג לפתע בתאונת דרכים וחייה התהפכו. כמו הנשים האחרות שהוזכרו הוצאת רישיון רכב וקניית רכב נתנו לה עכשיו חופש תנועה, תעסוקה רבה יותר ואי תלות. פאיזה הזמינה בסטימצקי ספרי ילדים בעברית, בעצמה למדה את השפה והחלה לדרוש ממשרד הביטחון את זכויותיה כאלמנת חייל צה"ל במשמר הגבול. רצה המקרה שדווקא חיילי משמר הגבול הם שהגיעו להרוס את הבית שבנתה פאיזה עבור בנה. לקראת סוף הראיון עם החוקרת מתגאה פאיזה בשני דברים - האחד, העובדה שששת ילדיה מצטיינים וכולם לומדים בארץ ובחו"ל מקצועות נדרשים והשני - החלטתה שהיא מעולם לא תהיה אישה שנייה ותעדיף להישאר אלמנה עד סוף חייה.

גדלה במאהל ליד כפר ביל"ו, עברה לנגב כילדה, והפכה ליתומה מאב כשאמה הייתה בת 31. הם התחברו לשבט אל - עזזמה. סנא מימנה את לימודי התיכון שלה - בלילה עבדה בבית אריזה בגזר וביום למדה. יחד עם אימה החליטו שעליה ללמוד כדי להתקדם והיא עשתה תאר ראשון במכללת קיי. למרות השכלתה נכנעה למנהג המקומי ונישאה כאשה שנייה לאחד מבני המשפחה. היא יצאה לטיולים בארץ ובחו"ל ובמקביל הפכה למורה מבוקשת בתיכון המקומי. סנא לא הסכימה להיקרא "חצי אלמנה" הלכה למשפט נגד משרד הביטחון וזכתה למעמד מלא של אלמנת צה"ל. כאשה עצמאית וחזקה הסכימה אומנם להתחתן פעם שנייה אך הנושא לא הסתדר. היא ילדה לו בת, בנתה בית, נסעה לעשות תואר שני במכללה בתל אביב ולבסוף נסעו כל "החמולה" לאחיה שבשוויץ לטייל קצת. בכל תחום הייתה עצמאית ופורצת דרך ואומץ ליבה לקח אותה רחוק בהשוואה לגברים במשפחה ובשבט.

בשער זה מציגה החוקרת שתי בדואיות "שתיהן פורצות דרך, בעולם של איסורים אל עולם המיטיב יותר עם הנשים בחצר הפנימית מחוץ למרחב הציבורי." אחת מהן התחתנה בתוך המשפחה בניגוד לדרישת ההורים אך זכתה לגיבוי הבעל בעת שהחלה ללמוד לתואר אחות. מתוך רצון לקדם את הקהילה הובילה בתמיכת בית החולים את הקמת שירות "טיפת חלב" באזור שלה. לרוע המזל בתה הצעירה הותקפה מינית בידי בדואי מהאזור שנגזר עליו עונש של עשר שנים בכלא. סנא החלה להקים מסגרת לנשים שנפגעו מינית, לכאורה אירוע שאסור לדבר עליו בחברה השבטית. היא המשיכה להעצים את הנושא דרך המחקר, האוניברסיטה והעיר והקימה עמותה לנזקקות לסיוע לאחר פגיעה מינית. היבה, ממשיכה במידה רבה את דרכה של סנא. גדלה לעצמאות, נמנעה מלהתיר לבעלה לשאת אישה נוספת, והוציאה רישיון נהיגה שהיה בעבורה הדלת לעצמאות. תוך כדי הלימודים הפכה ליועצת נישואים המדברת עם הכלות וגם עם החתנים בשבוע שלפני החתונה ומסבירה להם בעיקר איך לעבור את ליל הכלולות בחברה השמרנית. הפכה לאשת סוד להרבה מהצעירים בשגב שלום וברהט. גם היא פורצת דרך במובן של עיסוק לגיטימי בנושא שהוא מהרגישים ביותר בחברה המסורתית ונוחלת הצלחה על-אף הביקורת מכל הצדדים.

את השער האחרון בספר הקדישה החוקרת לעיונים תאורטיים בסוגיות חברתיות לגבי הבדואים במרחבי הנגב. ראשית, כמה נתונים: שיעור הבדואים בנגב הגיע ל-27 אחוז מכלל תושבי הנגב; 2,7 אחוז מכלל אוכלוסיית ישראל; שליש מהכפרים/עיירות נמצאים בהגדרת האשכול הכלכלי הנמוך ביותר. בשנת 2007 הוקמה "הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואים בנגב" והמצב השתפר מעט מהיבט זה. בתקופת המחקר יותר מ-30 אחוז ממשפחות הבדואים קיימו עדיין את מנהג הפוליגמיה תוך שהגברים עוקפים את חוק העונשין בעניין זה וחיים עם הנשים ללא נישואים. הפריון בקרב הבדואים הוא מהגבוהים בארץ ומקשה על המשפחות להתמודד כלכלית עם רמת החיים. לדעת החוקרת סיפורן של הנשים עולה ממגוון סוגיות הקשורות בחברה הבדואית ובפרט מחוויותיהן כנשים - מאבקן של צעירות לממש את זכותן להשכלה, בניית משפחה, אובדן ושכול, צמיחה משברי חיים טראומטיים, פוליגמיה, הסתרה של תופעות פוגעניות, בורות בבניית יחסים אינטימיים בין גבר לאישה ומנהיגות נשית בין מסורת למודרנה כאשר מעל כל אלה, מרחפים מבנים פטריארכליים נוקשים של שליטה גברית בלתי מעורערת, ודווקא הדת, מצטיירת כמנחמת, מכלילה ומביאה עידוד ותקווה. בהמשך הדיון מפרטת סמדר בן אשר את התובנות שעלו מכל סיפורי הנשים המרואיינות ממאבקן לזכות בהשכלה גבוהה, דרך התפתחותן של בדואיות שלמדו בבי ספר יהודיים, ממשיכה במאבקן של אלמנות צה"ל הבדואיות, ומסיימת בהארת פינות "מוסתרות" בחברה הבדואית כמו ליל החתונה, פגיעות מיניות ופריצת הדרך של נשים בדואיות כמנהיגות בציבור הסובב אותן ובציבורים רחבים יותר.

הספר מסתיים באפילוג לירי (כולל ציטוט משירו של יהודה עמיחי משנת 2015) המציג את השינויים של הנשים הצעירות, רעולות הפנים והגוף, כשינויים בלתי ניתנים לזיהוי מיידי ואינם מהווים עדיין את המהפכה הנדרשת בחברה הבדואית, אך בדומה לדיונות המדבר, קו המתאר שלהן משתנה וסיפורן של הנשים שרואיינו מצטרף לקו דיונה חדש שיביא בעתיד, עם שינויים נוספים, לקידומה של החברה הבדואית והכנסתה לעולם המודרנה בישראל. מטרתנו הייתה לא לבחון את אמינותו האקדמית של הספר אלא להפנות תשומת לב העוקבים לחומר זה. משום כך לא נבדוק בסיפא של הבלוג האם עמדה החוקרת בציפיות האקדמיות. נוכל רק לומר כי החוקרת שכנעה את הקורא כי המרואיינות הן אכן בבחינת מבשרות את השינוי. הספר/מחקר מומלץ בחום למתעניינים ונקרא בהעלם אחד.