אני מברך את המחלצים של ארבעה החטופים מהכלא העזתי בו שהו שמונה חודשים. ימים ארוכים של עינויי גוף ועינויי נפש. אך מהאופוריה של שמחת ההצלחה בקרב ההרואי של חיילי צה"ל עלינו לרדת לקרקע המציאות המרה והכואבת. עד היום חולצו רק שבעה חטופים בדרך הצבאית ו-120 חטופים חולצו בעסקה. כיום נותרו עוד כ-120 חטופים, כשכנראה מחציתם על-פי הערכות אינם כבר איתנו בין החיים. חלק הארי של החטופים מוחזקים כנראה בבונקרים תת-קרקעיים ובמנהרות מתחת לאדמה. אני מביע חרדה וחשש, שמעתה מנת ייסורי הגוף והנפש של החטופים רק יתעצמו, כי החמאס יקפיד על תנאי חיים קשים כדי להדק את ההבטחה עליהם. עלינו לרדת לקרקע המציאות. במשך שמונה חודשים בקצב בו שוחררו שבעה חטופים בשלושה מבצעים שונים ועוד כמה מבצעים, שלמרבה הצער, נכשלו. הזמן הולך ואוזל לאותם חטופים, שנותרו עדיין בחיים בתחתיות האפלה בעזה. למרות ההצהרות הפופוליסטיות של השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, השר הממונה על הימ"מ, היחידה שפעלה בגבורה לחילוץ החטופים, אין על מה לבנות על שחרור כל החטופים בפעולות צבאיות. אני מאחל לצה"ל, שיצליח באיסוף קפדני של מודיעין והכנת תוכניות מבצעיות נוספות לחילוץ חטופים מחשכת הגיהנום העזתי. אך ברור שמדובר במספרים קטנים של חטופים, אם יתמזל המזל וייווצרו תנאים למבצע נוסף. אך עלינו להבין שאלו שנותרו כבר מתים בנפשם, פצועים בגופם, והסולידריות של העם עם אחיו הנמקים באפלת ההשפלה והכאב מחייבת ללכת לעסקה. חובה ללכת לעסקה גם אם המחיר יהיה כבד. אסור לנו להשאיר את הבנות שלנו להפקרת אינוס בידי חיות אדם. כשאני כותב שורות אלו אני מבכה את מותו של סופר ילדים מחונן מקיבוץ ניר עוז, חיים פרי בן השמונים, חולה לב, שלא קיבל את תרופותיו ומצא את מותו בתופת העזתית. זו תעודת עניות לנו כחברה שנתנו לו למות ולא הלכנו על עסקה שחיים פרי יהיה בידינו, שבנותינו יחולצו מיד מהתופת של עינויי הגוף והנפש שהן עוברות כבר למעלה משמונה חודשים.