לא קינאתי בימים אלה בבני גנץ. הוא ידע כבר זמן רב כי הגיעה העת לשפוך את מי המארה מהאמבט הנקרא ממשלת הזדון של בנימין נתניהו היישר אל תעלות הביוב. אך מי ירצה לסכן את התינוק שבאמבט הזה, ששמו בישראל - ישראל?
הרי מכל בחינה ציבורית ומוסרית וערכית ויעילה אסור לשבת במחיצת נתניהו ואיתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' ומירי רגב, אך מכל השיקולים האלה אסור גם להשאיר אותם לבד ליד ההגה הלאומי. "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי", אמרו חכמינו במצב זה. רק ההיסטוריונים יקבעו בעתיד - וגם אז תהיה מחלוקת - מה היה נכון ממה. אך הפור נפל ומבחינה רגשית הוא בוודאי עונה על ציפיותיי.
נאומו של גנץ היה ממלכתי ולא מתלהם, נוגע ללב, ובעיקר לא חמק מלומר לנתניהו את אשר ראוי להטיח בפניו, ואיני מבין מדוע עתה - בשובו אל שורות האופוזיציה - הוא סבור כי המלחמה הזאת תארך זמן רב. אם יפילו את נתניהו - שימו לב, נתניהו ולאו-דווקא הליכוד שגם בו המגרעת רבה מן התועלת - אין סיבה שלא יגיעו להסדר מהיר, יחסית.
את עיקר הנאום מצאתי בפנייתו אל יואב גלנט, שאכן קנה את עולמו בחודשים האחרונים. כמו בשירת דבורה האגדית (והעתיקה) בה היא קראה לממונה על מערכת הביטחון (ויש חוקרים הסבורים כי היה בן זוגה): "קום ברק ושבה שבייך בן אבינועם." ואם לאו (לראובן) - "למה ישבת בין המשפתיים לשמוע שריקות עדרים."
וגם אני האזרח מן השורה פונה אל גלנט: יואב, פעמים רבות סיכנת חייך, וגם את חייליך, למען מדינת היהודים. קום ועשה מעשה, קח סיכון שהוא קטן יותר מכל מטען נפץ שהצמדת אי-פעם במצולות לאוניית מחבלים, והודע כי אתה מציע לליכוד להכריז על פריימריז מהירים לראשות המפלגה, פשוט כך.
ואם לאו - קח עימך כמה עזי לב ורוויי הגינות בסיעת הליכוד ויניחו לך להתייצב בראש אחת מסיעות האופוזיציה ותפיל את האיש הנורא הזה שלא רק המיט עלינו אסון אלא מוסיף לעשות זאת בבריתו העכורה עם בן-גביר וסמוטריץ'. "כל רועה יש לו ניגון משלו", ואתה רועה, ורואה.