יש אישים הרודפים אחרי ההיטוריה ומבקשים שתרשום אותם בין דפיה. במקביל יש מי שההיסטוריה מזדמנת להם בלי שהתכוונו לעורר את עניינה. הזדמנות כזאת נקרית עתה בדרכו של יואב גלנט. תפקיד שר הביטחון חשוב מאוד. רבים וטובים - וגם פחות מטובים - החזיקו בו במרוצת 76 שנותיה של ישראל. גם גלנט. הוא צף ועלה ממעמקי הים ושימש כמפקד מצליח בכוחות היבשה, וראה פוליטיקה מקרוב בשמשו כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה אריאל שרון ובעצמו התנסה במאבק עקוב מזיעת הכעס עם הרמטכ"ל גבי אשכנזי, והכל חשוב והכל כלא כלום לעומת המבחן אשר המציאות העמידה אותו עתה בפניה. אחזור לדוגמה מימים של קרב היבשה הקלאסי כפי שהופיעה בזכרונותיו של הגיבור האגדי מ-101 והצנחנים מאיר הר-ציון: תפסת מחסה מאחורי הסלע מאש האויב. האש עזה. עיני הלוחמים נעוצות בעורפך. אתה קם ומסתער בראשם על עמדת האויב או נשאר לשכב בתקווה שמישהו אחר ייקח את המשימה על עצמו? כל עם ישראל יודע במה בחר מאיר הר ציון. כל עם ישראל מבקש לדעת במה יבחר יואב גלנט אף שהפעם לא מדובר בכדורי עופרת אלא בפגזים מילוליים של כנופיית בנימין נתניהו. לך בכוחך זה, יואב, והושעת את ישראל.