ובכן, עקרון שלוש הרשויות - פסה. חדל העיקרון ועבר מן העולם. לא עוד עקרון שלוש הרשויות - הרשות השופטת, הרשות המחוקקת (כנסת), והרשות המבצעת (ממשלה) - השומרות על איזונים ובלמים הדדיים כפי הנהוג בכל משטר דמוקרטי. העידן הזה נגמר. אמרו מעתה: בישראל פועלת שיטה משטרית שבבסיסה עקרון שתי הרשויות - הרשות השופטת והרשות היועצת. אלו שתי הרשויות המנהלות את ענייני המדינה בכל תחומי החיים. דת ומדינה, צבא ומשטרה, ביטחון ובטיחות, הגירה ואזרחות, בריאות ורווחה, ערכים ומוסר, מינויים ומניעות, שלטון ארצי ומוניציפלי. צמד הרשויות הללו, השופטת והיועצת, מנהל את המדינה הפוסט-דמוקרטית שלנו בניהול מסוג חדש ובלתי מוכר: סמכויות מלאות ומוחלטות בכל תחום, לצד אפס נשיאת אחריות לתוצאות, תהיינה אשר תהיינה. לדוגמה, בג"ץ ביטל את ההפקעה של אתר רשב"י במירון וכעבור שנים ספורות קרה אסון שהותיר 45 הרוגים, אבל איש מאנשי בג"ץ לא נחקר ולא התבקש לספק תשובות בוועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון מירון. ועוד דוגמה: בג"ץ ביטל את מרחק הביטחון ההכרחי שלפני גדר הביטחון ברצועת עזה, מה שאיפשר למחבלי חמאס להתקרב לגדר שוב ושוב ולבצע פעולות הסחה עד לפלישה המזוויעה של השבעה האוקטובר. וראו זה פלא: בשום שילוט חוצות אדום או צהוב לא מוזכר בג"ץ כמי שאחראי איכשהו ולו במשהו ומתישהו למחדל שעיצב את המציאות שאפשרה את התרחשות האסון. אחת נוספת: בג"ץ חיסל את כל מה שהמדינה בנתה בעמל רב כדי לבלום את תופעת הפולשים הבלתי חוקיים המחרידים את שלוותם של תושבי דרום תל אביב ושכונות אחרות בארץ, אך איש אינו מבקש מבג"ץ הסברים על אובדן הביטחון האישי של אלפי אזרחים ישראלים המתגוררים בשכונות דרום תל אביב ומקומות אחרים. זהו בדיוק האופי השלטוני של שתי הרשויות הבלעדיות: השופטת והיועצת. מאה אחוז סמכות משתלטת ודורסנית, מול אפס אחוזים של נשיאה באחריות לתוצאות.

באשר לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת, יהי זכרן ברוך, ובכן יש להגדיר מחדש את סמכויותיהן ואת שמותיהן בהתאם למציאות החדשה, ומעתה ייקרא שמן בישראל: הרשות הממליצה (כנסת); והרשות השואפת (ממשלה). בישראל 2024 מותר לכנסת ולחבריה להמליץ המלצות. להמלצה שמתקבלת בכנסת ברוב של ממליצים (לשעבר: מחוקקים), קוראים 'חוק' והיא מועלית לאשרור בעזרת 'התנועה לאיכות השלטון' או גופים אחרים הנמנים לרוב עם השמאל, בבית העליון, המורכב כיום מחמישה-עשר חברים, פקידי משפט בלתי נבחרים ציבורית, הבודקים את ההמלצה בסרגל ערכים אישי משלהם ומחליטים אם לאמץ אותה או לחסל אותה. יש לזכור כי ההרכב המזדמן הבודק את ההמלצה הכְּנֶסֶתית בבית העליון נבחר כמובן 'רנדומלית' על-ידי מחשב, למעט במקרים מיוחדים שבהם המחשב אינו מצליח להשתלט על בחירת ההרכב, ואז, רק אז, נשיא העליון או נשיאת העליון או ממלא-מקום נשיא העליון בוחרים את ההרכב לפי אילוצי יומם של כלל פקידי הבית העליון. כל הטוען כי ההרכבים הדנים בעתירות המהותיות נבחרים בתרכובת הקובעת מראש את ההכרעה, בהתבסס על היכרות מוקדמת ובהתאם לדעותיהם הידועות של רוב חברי ההרכב הנבחר לדון בעתירה קונקרטית זאת או אחרת, עלול להיות מואשם בביזוי בית המשפט. כל זאת, כאמור, באשר לרשות הממליצה.

אבל יש בישראל גם רשות שואפת. נעים להכיר. בכל זאת מדובר בנציגי האזרחים ולא בפקידים שנקלטו במערכת באמצעות מכרזים. ובכן, בישראל 2024 מותר לממשלה ולחבריה לשאוף שאיפות. כמו שאמר פעם זקן סיני ישיש: הדרך לשולחן הממשלה בישראל רצופה בשאיפות טובות. לשאיפה המתקבלת בהצבעה או בהסכמה סביב שולחן הממשלה כהחלטה קוראים 'החלטת ממשלה', אך היא נטולת תוקף וחסרת משמעות עד שהיא מועלית לאשרור בבית העליון, באמצעות עתירות. הוא הדין לגבי החלטות שמתקבלות על-ידי שרים חברי ממשלה. החלטות השרים, נבחרי ציבור ברובם, אינן אלא שאיפות קסומות ומנוסחות היטב, הממתינות בסבלנות פוסט-דמוקרטית לבחינה שיפוטית שלהן על-ידי חברי הבית העליון. לחלופין, תוגש השאיפה הממשלתית של הממשלה או השר לשולחנה הביקורתי של היועמ"שית לממשלה, או של אחד משמונת המשנים שלה, פקידי משפט בהשכלתם, שיקבעו לפי הסרגל האישי של עמדותיהם, אם השאיפה אינה נגועה חס וחלילה ב'מניעה משפטית'. קורה לפעמים שחבר ממשלה, איש הרשות השואפת, רוצה להתייצב בבית העליון ולהגן על החלטתו בטרם תושמד או תחוסל. אז קורה. לא צריך להתרגש. במקרה שכזה, תחליט הרשות היועצת באופן מקצועי-אובייקטיבי-נטול-ניגוד-עניינים אם יש לאפשר לו לשר הממונה "להתייצג" ברשות השופטת. אם יקבל אישור להיות מיוצג עצמאית ברשות השופטת, שיאמר תודה. ואם לא יקבל אישור להיות מיוצג, למרות שהיועצת המשפטית מתכוונת לייצג דווקא את אלו שנגדו, שגם יאמר תודה. בסך-הכל חסכו לו זמן יקר כשאסרו עליו להתייצב מול פקידי הרשות השופטת. בין כה וכה אין לדעותיו, כנבחר ציבור, משמעות מעשית או השלכה פרקטית.

ברם, יש לזכור כי יפה כוחה של הרשות היועצת על פני הרשות השופטת. וזאת, כי הרשות השופטת נדרשת לנמק את החלטותיה הגחמניות, ועל כן עליה להמציא המצאות שאינן מצויות בספר החוקים, כדוגמת: המצאת הסבירות, המצאת כללי המינהל התקין, המצאת פגם היורד לשורשי ההליך, המצאת 'ממושכלות היסוד של שיטתנו', המצאת 'כבר מילתנו אמורה בעבר', המצאת 'נוהל מחייב', והמצאות משפטיות דומות המיוצרות רק בארץ. שישו ושמחו עם תוצרת הארץ. בשונה מן הרשות השופטת, הנאלצת כאמור לנמק (בינתיים) את החלטותיה החד-צדדיות בקישוטים נימוקיים מן הגורן ומן היקב, פטורה ומשוחררת הרשות היועצת מנימוק החלטותיה באשר הן ומהצבת אסמכתאות לחוות דעותיה, כל עוד היא משתמשת בחרב הפיפיות החדשה והמלוטשת הקרויה בשם הצנוע והסגפני: 'מניעה משפטית'. דוגמה: האם מותר למפכ"ל למנות מינויים במשטרה בתקופת מלחמה כפי שמותר לרמטכ"ל למנות מינויים בכירים מאוד בצבא בעת מלחמה? לא ולא, למפכ"ל אסור אפילו מה שלרמטכ"ל ולראש השב"כ מותר. למה? מניעה משפטית. זהו. שתי מילים שמחוללות פלאים להסרת כתמים עקשניים. לא צריך לצטט חוק עבש או להפנות לפסיקה יבשה כמו איזה שופט מסכן שצריך (כאמור: בינתיים) לעגן את החלטותיו במראית עין של אסמכתאות. הווי אומר: יפה ועצום יותר כוחה של הרשות היועצת על שמונת המשנים שלה, על פני הרשות השופטת.

אחת הסוגיות שבהן דנו השבוע תשעה שופטים בבג"ץ בכובד ראש היה התיקון לפקודת המשטרה המאפשר לו לשר לקבוע מדיניות. זהו סופו של כל חוק כמעט שנחקק בכנסת הנוכחית - לעלות על שולחן הניתוחים של פקידי המשפט הישובים בנחת בהיכל הצדק. מהערות השופטים במהלך הדיון ניתן להסיק לאן נושבת הרוח. כרגיל, שמאלה. כי מי הוא בכלל השר שיקבע למשטרה את המדיניות שלה?! המשטרה היא זרוע ארוכה של הרשות היועצת, ושלה בלבד. וכבר התוותה היועמ"שית את מדיניות המשטרה מול מחאות השמאל: "אין מחאה אפקטיבית בלי הטרדה והפרעה לסדר הציבורי". זהו, נקבעה מדיניות. למה צריך את השר?! סתם שיזכיר מה הייתה המדיניות המשטרתית בהפגנות נגד הסכמי אוסלו ובתקופת ההינתקות?! למה להעלות נשכחות?! אבל מה, ועדת אור, ובשמה המלא "ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000", קבעה בהמלצותיה כי השר לביטחון הפנים דאז, הפרופסור שלמה בן עמי, כשל בתפקודו ולא יוכל לכהן עוד כשר לביטחון פנים, מפני שהוא "לא גילה ערנות לסיכון, לא פיקח על פעולות המשטרה בנחרצות המתבקשת... יש כשל מהותי באופן שבו מילא את תפקידו". בן עמי הואשם על-ידי ועדת אור, בין השאר, גם בכשלים הבאים: אי-פעולה מספקת לסגירת הפערים במוכנות כוח האדם והציוד של המשטרה לטיפול בהפרות סדר נרחבות; התעלמות מהצפי למהומות אוקטובר; אי-טיפול במוכנות המשטרה לקראת הצפוי בהן; אי-דרישת דיווח אמין ומלא מהמשטרה. עוד נקבע בוועדת אור כי השר בן עמי לא איזן כראוי בין הצורך להבטיח את החוק והסדר, לבין הצורך להימנע מפגיעה בחיי אזרחים ובשלמות גופם, ואף לא נתן משקל ראוי לצורך להביא להרגעת הרוחות ולמניעת המשך האירועים. השר גם לא פעל בתקיפות ונחרצות מספיקים בפיקוח על פעולת המשטרה, כמתחייב מתפקידו ומחומרת האירועים. בכלל זה, נמנע מלדרוש מן המשטרה או מן הממונים על פעולתה דיווח קונקרטי, מלא ומפורט, בכל ההקדם, על אופן פעולתה של המשטרה באירועים ספציפיים שבהם נהרגו אזרחים או נפגעו קשה, ועל הסיבות, בכל אירוע כזה, לתוצאה של פגיעה בחיים או בגוף. מקרא הביקורת הצולבת והצולפת של ועדת אור בשר לביטחון הפנים, מעלה רושם כי השר הנוכחי לביטחון הלאומי, בן-גביר, הפנים היטב את כל ממצאי דוח ועדת אור וממלא את תפקידו לאור המלצות הדוח. אז למה כל כך התרעמו וכעסו וגערו ונזפו תשעת שופטי בג"ץ במהלך הדיון על התיקון לפקודת המשטרה? האם יכול להיות שתרעומתם על התיקון לחוק קשורה בזהותו הפוליטית של השר הממונה על המשטרה?!

בסיוון תשנ"ט, יוני 1999, הגישה "הוועדה הציבורית לחוק משטרה חדשה" את הדוח המסכם שלה. כנהוג במחוזותינו הוקמה הוועדה זמן רב לפני הגשת הדוח, כמעט חמש שנים לפני סיום עבודתה, על-ידי שר המשטרה משה שחל. חבריה היו: עו"ד חיים צדוק, יו"ר; ד"ר יהושע כספי, מר חיים קוברסקי ז"ל, פרופ' מרדכי קרמניצר, ועו"ד יעקב רובין. את הוועדה ליוו בעבודתה היועמ"שית של המשרד לביטחון פנים, עו"ד חנה קלר (אורנשטיין) והיועמ"ש למשטרת ישראל ניצב יוסי סדבון, שבהמשך התמנה לראש אגף החקירות. עם חילופי הממשלה ומינויו של אביגדור קהלני (מזל טוב ליום הולדת השמונים!) כשר לביטחון פנים, הוסמכה הוועדה להמשיך בעבודתה. איש מקרב חברי הוועדה ומקרב עוזריה אינו חשוד בנטייה פוליטית לכיוון מפלגת 'עוצמה יהודית' ובקיום קשרי גומלין עם השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר. הוועדה קיבלה 32 פניות ועיינה בהן. הוועדה שמעה 21 אישים מהמשרד לביטחון פנים, מהמשטרה, ממשרד המשפטים, מצה"ל, מהאקדמיה וכן בעלי תפקידים בכירים בעבר. כמו-כן קיבלה הוועדה לידיה עותק של טיוטה לחוק משטרה חדש שהכין השופט בדימוס הד"ר משה שלגי בשנת 1987, ואף שמעה מפי שלגי על עבודתו. אחר כל זאת, קבעה הוועדה בין השאר את הקביעות הבאות:

• 1. משטרה צריכה להיות חופשית לחלוטין בחקירותיה, כשעליה מרותו של החוק בלבד;
  2. במקרים של ספק לגבי דרך הפעולה של המשטרה בתחום החקירות והתאמתה לחוק, הסמכות להורות למשטרה כיצד לנהוג (או לא לנהוג) צריכה להיות בידי היועץ המשפטי לממשלה.
  3. השר רשאי לקבל דיווחים כוללניים (להבדיל מדיווחים מפורטים על חקירות ספציפיות) על חקירות המתנהלות על-ידי המשטרה באותו אופן ובאותה מידה ששר המשפטים רשאי לקבל דיווחים על פעולות היועץ המשפטי לממשלה בתחום אכיפת החוק.
  4. השר איננו רשאי ליתן למשטרה הוראות לגבי חקירות ספציפיות, ואיננו רשאי להתערב, בכל דרך שהיא, בחקירה ספציפית: לא במתן הוראות, לא ברמיזות לגבי התוצאות הרצויות, לא בהחלפת החוקרים או בדרישה מהמפכ"ל להחלפתם, ולא בכל דרך אחרת.
  5. השר רשאי להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות, לרבות קביעה של סדרי העדיפות העקרוניים, אך זאת בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה, מפכ"ל המשטרה והמופקדים במשטרה על נושא החקירות.
  6. אשר לתחומי פעולתה האחרים של המשטרה, מחוץ לחקירות, הוועדה סבורה כי השר רשאי להתערב בהחלטות אסטרטגיות, לתת הנחיות כלליות, ולהתוות מדיניות עבור המשטרה בעניינים בעלי חשיבות עקרונית, אולם אין הוא רשאי להתערב בפרטי הביצוע האופרטיבי של המדיניות, או בפרטים, נושא השמור לדרג המקצועי.
  7. השר רשאי להתערב בקביעת תוכנית העבודה של המשטרה, ובקביעת סדרי העדיפות בין התחומים השונים המופקדים בידי המשטרה, אולם בבואו לעשות כן עליו ליתן משקל ניכר לעמדתו המקצועית של המפכ"ל, ולא להתערב בה אלא במקרים מיוחדים ומטעמים בעלי חשיבות רבה.

רק טעות אחת טעתה הוועדה, טעות קשה ומרה: היא לא קבעה בהמלצותיה על מה שמותר לשר לעשות, שהן נכונות ותקפות רק למקרה שבו השר הנבחר שייך ל"אנשים הנכונים" ונמנה עם המחנה הפוליטי הנכון. את הטעות הזאת יתקנו שופטי בג"ץ החרוצים כשתפורסם בקרוב הכרעתם בעתירה שהוגשה נגד התיקון לפקודת המשטרה.