תהליך הצינון המתרחש ביחסינו עם ארה"ב הוא כל כולו מתוצרת עצמית, מתוצרת ישראל. ואת התהליך הזה מחולל ראש הממשלה בנימין נתניהו. בל נטעה: זו איננה אנטישמיות, זו גם איננה ההקצנה - ביחוד במפלגה הדמוקרטית - עקב הטפה של קבוצה קטנה של צירים ממפלגה זו המבטאת אהדה לעניין הפלשתיני, עד כדי איומים בהפסקת הסיוע לישראל. אבל מוטב שלא נחטט בתהליכים המתרחשים בעיקר באחת משתי המפלגות המיוצגות בקונגרס.
התוצאה קובעת: התקררות ביחסה של ארה"ב כולל גורמי הממשל, וכן, המחוקקים בשני בתי הנבחרים המוליכים את המסר "נמאס לנו מישראל". לעתים קרובות משתלבת במסכת היחסים האמירה הנצחית: לישראל אין מדיניות חוץ, אלא מדיניות פנים בלבד. ההסבר שלנו: בתוך מפלגת השלטון, הליכוד, מתפשטת נימת ההסתייגות מצעדיו של נתניהו. בל נגזים: זו (עדיין) איננה להבת המרי במנהיגותו. אבל דומה כי נתניהו מוטרד מהתבטאויות, מרמזים מתוך הסיעה לפיהם מתקרב הרגע שבו ייאלץ לפרוש מן ההנהגה.
וקיימת עוד סברה, חמורה במשמעותה לפיה נתניהו מצנן את חום היחסים עם ארה"ב כאמצעי לליבוי עימות עם ארה"ב. הרי מיחסים לו תכונה דרמטית ממש: הוא מצטיין בעימות, וביחוד כאשר הצד המתעמת נחשב לבעל ברית נאמן. כי אז יאמרו בציבור: 'נתניהו מגלה את עוצמת מנהיגותו במיוחד בעת שעליו להתעמת'. בכך הוא מצטיין, ומוטב שהעקשנות תזכה לפומביות נרחבת. על כן הוא איננו מתחמק מעימות גם עם ארה"ב.
העקשנות מול הידיד, כמעט היחיד, היא הלפיד שמורה לו את הדרך בה יפעל. ואז הציבור, ברובו, עשוי להתרשם כי לישראל מנהיג חזק: הנה, הוא אפילו אינו חושש מארה"ב. הרי כל מדינאי טירון לא היה מפרסם הודעת תגובה חריפה לאחר רמז אמריקני בדבר השעיית סיוע צבאי. זאת, לאחר נחיתות כה רבות בישראל של מטוסי מטען שהמריאו בארה"ב והם נושאי אמצעי לחימה חיוניים לעת מלחמה. זה היה צעד של כפיות טובה, בתגובה לידיד שנחלץ לסיוע. אם יחליט נתניהו כי התגובה שלו לארה"ב הייתה בלתי הולמת, אף שגויה בניסוחה, אין פסול בהבעת חרטה. זה יהיה לטעמנו צעד חכם, מתקן.