בני ברק נוסדה ב-1924 כמושבה חקלאית דתית. על-ידי קבוצת יהודים יוצאי פולין מחברת "בית ונחלה" ובראשם יצחק גרשטנקורן, שביקשה לעסוק בחקלאות. המתיישבים הראשונים, בני העלייה הרביעית. האדמות - 1,020 דונם, לערך נקנו מבני הכפר הערבי הסמוך אל-ח'ירייה. בראשיתה של המושבה הייתה פרנסתה על גידול פרי הדר, אך עסקו בה גם בענפי חקלאות אחרים. לרבים מהמתיישבים הראשונים במושבה היו רפתות ולולים. מספר יוסי שליט (שולץ) בן העיר בני ברק "אני זוכר שהייתה רפת גדולה בתוככי בני ברק. סמטה קטנה (איני זוכר את שמה) ברחוב עקיבא מול בית הכנסת הליגמן. משפחת בורנשטיין. לשם נשלחתי מעת לעת עם הכלי-כד המיועד שהיה לנו, לקנות חלב פרה טרי. אמי ז"ל הייתה אוספת את הקרום השמן שצף מלמעלה ומאכילה אותנו בכוח ... (פולניה...)." בספטמבר 1928 נחנך בית הכנסת הגדול במושבה ברחוב רבי עקיבא. באותה שנה - 1928 ארבע שנים לאחר יסודה מנתה המושבה הצעירה כ-800 תושבים, שטחה התרחב ל-2,000 דונם, מהם 800 דונם של פרדסי הדר; 116 בתים ו-31 צריפים; 6 מבני ציבור; 48 רפתות (ובהן 115 פרות). לסיוע במימון פעילותה של המושבה הקימו ב-1925 ועד המושבה של בני ברק ומייסדי המושבה בראשות יצחק גרשטנקורן בנק קואופרטיבי את "בנק בני ברק" ובשמו המלא "הבנק לחקלאות ולתעשיה בני ברק" שפעל בדומה לקופות הלוואה וחסכון שנוסדו אז במושבות. עם הווסדו, נסע גרשטנקורן לפולין ואחר כך לארצות הברית לגיוס הון באמצעות מכירת מניות הבנק. בשנותיה הראשונות של המושבה היה הבנק מכשיר מימון חיוני להתפתחות המושבה, בסיוע כספיו נרכשו שטחים להרחבת שטח הישוב החדש, הוקמו בו שיכוני מגורים ומספר מפעלי תעשיה ובהם מפעל האריגה ברקאי ומפעל עורות של ברגמן. הבנק פעל כעשור, נקלע לגירעון ופורק ב-1936 בעקבות הגידול החד בבקשה למשיכת חשבונות.

בסוף קיץ 1930 הוקמה השכונה הראשונה בבני ברק, גבעת רוקח, שנקראה על שמו של הנדבן-ישראל רוקח. בין מתיישביה הראשונים של השכונה (1933) הרב אברהם ישעיה קרליץ הידוע יותר בכינוי "החזון איש" שהיה מקובל כסמכות דתית בעולם החרדי. ב-1933 ביוזמת יעקב הלפרין הוקמה שכונת זיכרון מאיר, השכונה השנייה בבני ברק והיא נקראת על שמו של הרב מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, שהלפרין נמנה עם תומכיה. בשנת תש"א (1941) סופחה השכונה לתחום השיפוט של בני ברק. השכונה השלישית שהוקמה בבני ברק היא שכונת הר שלום, שכונה אמידה ויוקרתית (יחסית) שנוסדה בסוף 1934 בידי משה רוזנפלד מלוקסמבורג, שמכר את המגרשים בה לחברי "המזרחי" ולעולים מגרמניה. השכונה בנויה על גבעה שמתחתיה נמצאים בית עיריית בני ברק וגן עקיבא גור ברחוב ירושלים. בעבר שכן בשכונה בית ההבראה "נוה הלל" ע"ש הלל יפה. בשכונה התגורר הרב רפאל הלפרין.

בה' בכסלו תש"ד (2 בדצמבר 1943) הוקמה בבני ברק ישיבת פונביז' על-ידי הרב יוסף שלמה כהנמן, ראש ישיבת פונביז' בליטא. בתחילה שוכנה באופן זמני בבית הכנסת "הליגמן" שברחוב רבי עקיבא שהיה מראשוני בתי הכנסת בעיר ונקרא ע"ש יהושע הליגמן שהיה נשיא כבוד של סניף הציוניים הכללים בבני ברק. בהמשך עברה ישיבה פוניביז למשכנה הנוכחי. התיישבותו של "החזון איש" בבני ברק ורבנים חשובים נוספים שהגיעו להתיישב בה בעקבותיו וחידוש הקמת ישיבת פונביז בני ברק הפכו אותה החל משנים אלה ובהמשך למרכז יהודי תורני חשוב. בשנותיה הראשונות של המושבה פעל בה "תלמוד תורה" כבית ספר לילדי המקום. בהמשך נפתח ברחוב מימון 28 בבני ברק "בית ספר העממי מזרחי בבני ברק". בתחילת שנות ה-40 ניהל את "בית הספר עממי המזרחי" בבני ברק המורה והמחנך אליעזר אלינר, אחריו כיהן הרב שמחה הכהן במברגר. הסופר והמחנך והשגריר יצחק מאיר שלמד בבית הספר הבני ברקי סיפר לי בזמנו כי בתקופתו (1946) הכיתות היו נפרדות לבנים ובנות אולם החצר הייתה משותפת והתקיימה פעילות חברתית משותפת לבנים ובנות כגון פעילות הקרן הקיימת ועוד. מורים ומורות לימדו בכתות המקבילות. בהמשך לאחר הקמת המדינה פוצל בית הספר העממי מזרחי בבני ברק לשני בתי ספר. בית ספר לבנות שנקרא "משואות" ובית ספר לבנים שנקרא "מעלות". אי שם בשנות ה-30 הוקם במרכז בני ברק ברחוב יהודה הלוי 7 אחד מהמוסדות החשובים בעיר, סניף בני עקיבא. בתחילתו פעל בצריף, ובהמשך עבר למבנה בן שתי קומות. רבים מילדי ובני הנוער בבני ברק נמנו עם חניכיו או מדריכיו ובזמנו נחשב לסניף בני עקיבא מהגדולים בארץ אם לא הגדול שבהם. הסניף קיים ופועל עד היום אולם מספר חניכיו קטן בצורה משמעותית בהשוואה לימי זוהרו בשנות ה-70-60.

בראשית 1948 היו במושבה 8,000 תושבים. בתקופת המצור על ירושלים תושבים דתיים שלא יכלו להכנס לירושלים או שעזבו אותה בחרו להתגורר בבני ברק. בתקופת הקמת המדינה והעלייה ההמונית שלאחר הכרזת המדינה גדל מספר התושבים במהירות ובאוקטובר אותה שנה נמנו בעיר 11,000 תושבים. לאחר הקמת המדינה הוקמו בבני ברק שכונות ושיכונים חדשים. רבים מהם היו מזוהים דווקא עם תנועת "הפועל המזרחי" ועם ההסתדרות הכללית. במערבה של העיר על חורבות הכפר הערבי ג'מאסין א-שרקי שתושביו נמלטו במלחמת העצמאות הוקמה בסוף שנות ה-40 על-ידי תושבים המזוהים עם התנועה הרוויזיוניסטית שכונת תל גיבורים. מספרת מימי נוי רוזנבלט בת בני ברק: "אנחנו הגענו לבני ברק בשנת 1949. בני ברק ציינה 25 שנים. הגענו לשיכון ד' של הפועל המזרחי שכלל 12 בתים דו-קומתיים. השיכון היה מוקף פרדסים שבמשך השנים נכרתו. עברו שנים רבות עד שנבנו שם בתים. והשדות מסביב היו מגרשי המשחקים שלנו. עד הקמת המדינה פעלו בבני ברק לפחות 60 בתי חרושת ומפעלי תעשיה שונים ובהם מפעל "דובק" ליצור סיגריות, מפעל המזון "אוסם", מפעל "מנורה" לייצור נברשות, "זיזו"-מפעל למוצרי ניקיון לכימיקלים ועוד. רבים מבתי חורשת שפעלו בבני ברק ובהם הגדולים שבהם אסם ודובק עזבו את בני ברק מזה כבר למקומות אחרים. החל משנות ה-50 ואף קודם לכן בני ברק הפכה אט אט ממושבה בעלת צביון ומראה חקלאי עם הרבה פרדסים ושדות פתוחים לישוב עירוני שהלך וגדל והתרחב מדי שנה. במרס 1950 הוכרזה בני ברק כעיר ואם במדינת ישראל הצעירה.

זמן קצר לאחר קום המדינה הוקם בפאתיה המזרחיים צפוניים של העיר סמוך לצומת גהה שכונת הפועל המזרחי ה' הנקראת בקיצור שיכון ה'. שכונה פסטורלית מהשכונות האיכותיות של העיר עם צביון כפרי. בשכונה התגורר שנים לא מעט זבולון המר ממנהיגי המפד"ל שכיהן כשר החינוך והתרבות בממשלות ישראל וכיום יש בה רחוב על שמו. בלב השכונה שוכן "בית הכנסת המרכזי הפועל המזרחי שיכון ה'" שתוכנן על-ידי האדריכל יעקב נטל. לטעמי האישי היה מבתי הכנסת היפים בארץ. ברחבת בית הכנסת גינה ציבורית במרכזה בריכה גדולה ובאמצע הייתה מזרקת מים. אל הבריכה היו מגיעים בראש השנה מכל קצות העיר לעשות "תשליך".

בצידו המערבי של שיכון ה' לצד רחוב השומר (כיום כהנמן) שכן "מגרש אליצור" שהוקם בשנות ה-60 ושימש למשחקי אליצור בני ברק שהייתה אז קבוצת הכדורגל הדתית היחידה בארץ ואשר שיחקה במסגרת הליגה בכדורגל בימי שישי אחר-הצהריים. במגרש נערכו מדי שנה מסדרי "שבת הארגון" של סניף בני עקיבא בעיר, אירועים עירוניים, טקסים ועצרות ממלכתיות מופעי קרקס ועוד. בצמוד למגרש אליצור שכן סניף של תנועת הנוער החרדית "עזרא" ומולו תחנת כיבוי אש של בני ברק ובית חרושת אסם. בשנות ה-90 נהרס המגרש ועל שטחו הוקם בית ספר חרדי לבנות וגן ציבורי. בשנות ה-60 נפתח מול מגרש אליצור ברחוב השומר בית ספר סגולה שהיה מבתי הספר היוקרתיים באזור גוש-דן והיה למעשה הראשון בזרם הממלכתי דתי שהיה סלקטיבי בקבלת תלמידים. מיסדו ומנהלו היה איש חינוך ידוע בעיר הרב משה רוזה. בין בוגרי בית הספר האלוף יאיר נוה שהיה סגן הרמטכ"ל, חבר הכנסת לשעבר נחום לנגנטל וד"ר בנימין לאו.

בית ספר מיתולוגי נוסף בעיר היה בית הספר התיכון דתי בעיר שנוסד בשנת 1951 על-ידי הרב שמחה במברגר ששימש כמנהלו הראשון. בשנותיו הראשונות שכן ברחוב העבודה (לימים מיימון). בשנת 1959 עבר תע"ד בני ברק למבנה חדש בן שלוש קומות ברחוב אבטליון 31 בבני ברק. בין בוגריו הידועים העיתונאי מנחם מיכלסון, איש הטלוויזיה ניסים משעל, אשת הפרסום ג. יפית. אחד ממנהליו המיתולוגיים היה ישראל ינאי שלצד עבודתו כמורה ומנהל והיה במשך שנים רבות בעל קורא בתורה ובהפטרה בתוכניות רדיו בקול ישראל.

עד שנות ה-70 הייתה בני ברק עיר מעורבת, חציה חרדית מובהקת חציה מורכבת מדתיים לאומיים מסורתיים או שאינם דתיים. מעיון מעמיק בהיסטוריה של העיר אני מגלה כי כבר בשנות ה-40-30 היה מאבק מצד חוגים חרדים לשמירת השבת במרחב הציבורי שכלל הפגנות ומחאות ופעל בעיר ארגון "שומרי שבת" שלא פעם הפעיל כוחניות כנגד מחללי שבת בפרהסיה. אולם בסך-הכל זרמי וגווני האוכלוסייה בעיר חיו בדו-קיום. בימי העצמאות חגגו ילדי הגנים באורח מסורתי ברחבת העירייה ודגלי המדינה התנוססו ברחבי העיר כולל בשכונות החרדיות ואיש לרוב לא הפריע התנכל או מחה. בשנות ה-70 חלה הקצנה של התושבים החרדים בעיר שביקשו לסגור עוד ועוד רחובות וזכורות ההפגנות האלימות בשבתות ברחוב השומר שלא נגמרו. הקהל הדתי לאומי בעיר נבהל מההקצנה ההולכת וגוברת בעיר ובנוסף חיפש איכות חיים מגורים משופרת והחל לעזוב את העיר האפורה והצפופה לטובת מגורים משופרים ובהם ווילות ביישובי התנחלות עוטפי בני ברק וגוש-דן, כמו פתח תקוה, גבעת שמואל, שוהם, מודיעין ועוד.

בשנות ה-80 ואילך התגברה באופן עקבי ומתמשך הגירת אוכלוסייה דתית לאומית מבני ברק כשמנגד האוכלוסייה החרדית בבני ברק גדלה ומתרחבת. במקום ראש העיר ישראל גוטליב מהמפד"ל נבחר ראש עיר חרדי והחרדים עברו לשלוט בצורה מוחלטת וברוב מכריע בעירייה וברוב מוסדותיה. אחת מתוצאות תהליך זה הייתה סגירה, הריסה - "מחיקה" של סמלים ומוסדות "ציוניים" או כאלה המזוהים עם הציבור הדתי לאומי. רחובות "ציוניים" כמו השומר, הרצל, ועוד הוסבו לשמות רבנים, בית התרבות "בית במברגר" ברחוב יהודה הלוי 9 שהוקם בתחילת שנות ה-60 לזכרו של המחנך הדגול ד"ר שמחה במברגר על-ידי פעילי המפד"ל וכונה "מעוז המפד"ל", הפך לבית מדרש חרדי. בית ספר ממ"ד מעלות ברחוב מימון בו למדו בעשרות שנות קיומו רבים מילדי העיר נסגר בשנות ה-90 לטובת בית ספר חרדי לבנות. גם גורלו של בית הספר התיכון דתי העירוני בבני ברק ברחוב אבטליון לא שפר. מבנה בית הספר הגדול בעל שלוש הקומות נהרס ב-2018-17 ועל חורבותיו הוקמו שני בתי ספר דתיים חרדים: אבטליון ובאר יהושע.

בשלהי שנת 1944 נפתח בבני ברק קולנוע אוריה ששינה לימים שמו לקולנוע שבח. בית הקולנוע שכן במבנה קטן ולו גג רעפים אדום, ברחוב העבודה (לימים רחוב מימון) בשכנות לסניף "הנוער העובד והלומד". המבנה שימש בגילגול קודם שלו אורוות סוסים ובדיחות רבות סופרו על כך. לרבים מבני העיר זיכרונות נוסטלגיים יפים מבית הקולנוע על-אף שעל-פי עדויות, חווית הצפייה בבית קולנוע זה לא הייתה מענגת במיוחד. היה זה בית קולנוע קטן יחסית, לא מרווח, כסאות העץ היו חורקים ולא נוחים. בבית קולנוע זה מעולם לא היה חימום בחורף. בקיץ החם הסתובבו מעל הראשים מאווררי כנף, שספק אם הועילו הרבה להפגת החום. הטיב להגדיר זאת אחד המבקרים בבית הקולנוע "מאווררי הענק בשבח יותר קרקרו מאשר קיררו". כמו בבתי קולנוע רבים באותה תקופה גם הצופים בקולנוע אוריה-שבח ראו לא פעם סרטים כשהתרגום הנלווה אליהם, רץ על רצועה נפרדת לצד המסך וכל קשר בין התרגום לדיבור היה מקרי בהחלט, פעם רץ קדימה פעם נתקע. מלבד בית קולנוע שבח שפעל עד שנות ה-70 בבני ברק פעל קולנוע נוסף בשם דן ששכן בשכונת פרדס כץ ונסגר כמה שנים לפני שבח. למעשה, רק שני בתי קולנוע פעלו בעיר מאז הווסדה. מאז שנות ה-70 אין בבני ברק, עיר גדולה בת כ-200,000 תושבים ולו בית קולנוע אחד. הדבר ממחיש את תהליך ההתחרדות שעברה.

כיום בשנתה המאה בני ברק היא עיר חרדית כמעט לגמרי עם מיעוט קטן ביותר של תושבים הנמנים עם המגזר הדתי הלאומי. עיר אפורה בחזותה שאינה מצטיינת בלשון המעטה בניקיונה, עם מיעוט גינות ציבוריות ופינות ירק (פר תושב). עיר עם תשתיות כבישים וביוב מיושנות. ולמרות כל אלה היא עיר עם אווירה מיוחדת המזכירה לפעמים עיירה יהודית במזרח אירופה.