צריך ואפשר להתיר להורים לכתוב על מצבת בנם שנפל כל מה שהם רוצים. חלקת הקבר היא חלקת אלוהים הקטנה והיחידה שלהם. היא מחוז החפץ והגעגועים מעתה ועד עולם, צריך ואפשר לאפשר להם לכתוב עליה כל מילה, כל משפט ולהוסיף כל איור או כל ציור שייראה להם מתאים, הולם, מכבד. המצבה היא שטח השיפוט שלהם. היא עולמם, מעתה ועד עולם. אין לאיש רשות או זכות להתערב בנושא הכיתוב. זה קודש הקודשים שלהם. אין לחייב אותם או לכפות עליהם כיתוב רשמי, אחיד.
"כל איש ואיש הוא אפיפיור קטן בווטיקן חייו", כתב המשורר אברהם חלפי. קדושת חייו הקדושים של הנופל חייבת להישמר גם במותו. כל משפחה אמורה להיות רשאית לכבד אותו באופן המיוחד לה. ולה בלבד. בחייהם היו הלוחמים שונים זה מזה מכל בחינה שהיא. לא טבעי, לא סביר, לא מוצדק ובלתי קביל בעליל להאחיד אותם באמצעות כיתוב אחיד. כאשר הורים שכולים מתעקשים על כיתוב המייחד לתחושתם את בנם יקירם, אסור תכלית איסור למנוע מהם לכתוב על מצבת בנם את אשר על לבם, את אשר בנפשם, את אשר הם רואים בו ומייחסים לו את תמצית הזיכרון שלו.
אף לא אחד הוא "כמו כולם", ולכל אחד מאפיינים אישיותיים המייחדים אותו וממילא הופכים אותו שונה מאחרים. כאשר הורים (או כל המשפחה, בהסכמה) בוחרים את הכיתוב שמנציח את הבן באופן שהם מבקשים להנציחו, אסור למנוע זאת מהם. עבור רבים, זה ציווי פנימי, עמוק ועליון, שמורה להם להאיר באפלת חייהם את ילדם באור הנכון להם. צריך ואפשר לאפשר להם להדליק את נר הזיכרון הנצחי שלהם באור הזה, באש התמיד הזאת.