בכל פעם שנרשמת הסלמה ביטחונית בזירה הפלשתינית - בין אם היוזמה היא ישראלית או לא - עין ישראלית מביטה לעבר החברה הערבית בישראל על-מנת לראות כיצד תגיב אוכלוסייה זו. בשנים שבין אירועי אוקטובר 2000, בהם נהרגו 12 ערבים ישראלים ויהודי אחד, לבין פרעות מאי 2021 (שומר חומות), היו לערביי ישראל שפע של הזדמנויות להסלים את המצב: כך במבצע חומת מגן (2002), בעופרת יצוקה (2008), משט המרמרה (2010), עמוד ענן (2012) וצוק איתן (2014). בכל המקרים הללו, המחאה הציבורית הייתה בהיקפים נמוכים, לרוב במסגרת החוק ונשמעו התבטאויות של הזדהות מבלי להסית להתפרעויות. מלחמת חרבות ברזל היא עוד חוליה בשרשרת של ההסלמות הביטחוניות. בדיקה של התנהגות ערביי ישראל ביחס למלחמה מאז אוקטובר 2023 מגלה כמה ממצאים מעניינים, שראוי לכל ישראלי לתת עליהם את הדעת. ראשית, היקף המחאה נמוך. אומנם ברשתות החברתיות היו ביטויי הזדהות עם הקורבנות בעזה, וחלק מהכותבים אף הביע תמיכה בחמאס, אבל היקף המחאה ברחוב הוא נמוך. גם ניסיונות של סטודנטים להתסיס בחלק מהקמפוסים לא הגיעו לידי עימותים רחבי היקף. ראוי גם לתת את הדעת, כי אירועי אזכור כמו יום האדמה (30 מרס), או יום הנכבה (15 מאי) עברו ללא אירועים חריגים. גם חודש רמדאן עבר בשקט, כמעט מופתי. סקרי דעת קהל שמתפרסמים מטעם מכוני מחקר יהודים וערבים מגלים מגמות של רצון להשתלב בחברה הישראלית, של גינוי מעשי חמאס וניסיון להבחין בין הטרור לבין האזרחים הערבים בישראל. עד כאן החדשות הטובות ומכאן לאלו שפחות מעודדות. בפרק הזמן שחלף מאז החלה המלחמה נרשמה עלייה של ממש במספר ניסיונות הפיגוע של ערבים ישראלים, שחלקם, למרבה הצער, הביאו לקורבנות בנפש של לובשי מדים ולפציעתם של אחרים. מדובר במגוון של מתווי פיגוע ובהם דקירה, דריסה, הכאה בגרזן והשלכת בקבוקי תבערה - כולם של מפגעים בודדים ממקומות כמו טמרה, רהט, שפרעם וטירה. לצד כל אלה, ניתן להצביע גם של התרחבות בהיקף הניסיונות של שיתוף פעולה בין ערבים ישראלים לגורמי טרור פלשתינים בשטחים. מאז אוקטובר 2023, נעצרו חוליות בסח'נין, קלנסאווה ורהט. כולם התכוונו לבצע פיגועים בישראלים, ולפחות במקרה אחד גם הייתה כוונה לפגוע בשר ובאתר אסטרטגי כמו נמל התעופה. פרופיל המעורבים הוא של גברים, רובם המכריע צעירים בשנות ה-20 לחייהם, לא בהכרח דתיים, שמוכנים בשם הרעיון הלאומי (ובמקרה של הזדהות עם חמאס על-רקע לאומי-דתי משותף), או בהשפעת המסרים של דאעש, לחצות את הקווים המותרים ולבצע פיגועי טרור, גם במחיר של הקרבת חייהם. מעבר לבעיה של התרחבות התופעה, בולטות שתי מגמות הקשורות לכך: הציבור הערבי מסתייג מהטרור. כך עשה מחמד זורי, ראש המועצה המקומית נחף, לאחר הפיגוע בקניון בכרמיאל בו רצח ג'ואד רביע את סמל אלכסנדר יקימינסקי, וכך גם ברהט, שם התושבים חוששים מההשפעה השלילית של מעשי הטרור על תדמיתה של העיר. התופעה השנייה היא שתיקתם של חברי הכנסת הערבים לנוכח העלייה בהיקף הטרור. במצבים כאלה של הסלמה ביטחונית נמדדת מנהיגות, והעובדה שזו הערבית שותקת, אינה מבשרת טובות. לא לערבים, אזרחי ישראל, ולא לרוב היהודי. היחיד שמגנה מפעם לפעם הוא חבר הכנסת מנצור עבאס, שלמרות היותו איש התנועה האיסלאמית, בוחר לחפש נתיבים של שיתוף פעולה עם הרוב היהודי בשנים האחרונות. אם הם חפצים באמת בחיים משותפים במדינת ישראל, זו העת להשמיע קול ולפעול בנחישות למיגור הטרור שבא מקרב אוכלוסייה זו. המעניין הוא שסקרי עומק הנערכים בחברה הערבית בישראל מצביעים על אחוז גבוה מקרב אולכוסייה זו המעוניינים להשתלב בחברה הישראלית וליהנות מהזכויות שמעניקה האזרחות בישראל. אלא שלא די בכך: על-מנת להשתלב ולהיות חלק מהחברה הישראלית, יש לחנך לסובלנות, לשיתוף פעולה ולשותפות. מסרים מבית היוצר של חמאס, השולט באופן מלא על התמונות היוצאות מעזה, נקלטים גם בחברה הערבית בישראל אצל צעירים, וחלקם מביע את הזדהותו בביצוע טרור. העלייה בניסיונות לפגוע ביהודים מאז אוקטובר 2023 היא סימן מעיד שלילי, שעלול להשפיע לרעה על מערכת היחסים, הרגישה תמיד, בין שתי האוכלוסיות, כולל גם בזירה הפוליטית בעתיד.