"יום השיבוש" נכשל ולציבור מגיע פרס על תבונתו ואחריותו, אך גם כך הוא היה יום חג לחמאס שהזכיר לו את הצלחתו מלפני תשעה חודשים לערוך בנו טבח ולתפוס אותנו בחדלוננו הקשה ביותר מאז ומעולם. בשבילנו המאבק לשחרור החטופים, אזרחים כחיילים, הוא מענה למה שאירע אז לא רק מבחינה עובדתית ומצפונית אלא גם כמבחן להתעשתות החוסן הלאומי של ישראל.
בזמן כתיבת שורות אלה שוב יש ידיעות על מגעים רב-צדדיים להשגת "עסקה" בעניין החטופים ומדובר ב-20 בלבד, ואף שכולנו נחזיק אצבעות, בשלב זה סיכויי העסקה אינם ברורים שכן החמאס ממשיך להעלות תביעות ששום הנהגה אחראית המחויבת לעתיד אזרחיה איננה יכלה להיענות להן (אף שזו לא תמיד התמונה שמתקבלת בתקשורת הישראלית).
עוצמת הפעולה של צה"ל, גבורתם של חיילינו ומפקדיהם הביאו לכך שהחמאס ברוב שטחי עזה גם ברפיח ובציר פילדלפיה מט לנפול, אך הפסקת אש ממושכת תאפשר לו להתאושש, לפחות חלקית, ולהמשיך לאיים עלינו. מה שכן ברור הוא שהתנאים לשחרור החטופים והחטופות היו יכולים להיות חיוביים יותר אילולא מה שהאויב רואה על מסכי הטלוויזיה שלנו. כל הפגנה בקפלן או מול הכנסת, כל "מחאה" כאילו ספונטנית, כל חסימת כבישים והתנגחות בשוטרים המגינים על שלום הציבור, כל מדורה באיילון שצורבת בליבות המוחזקים בשבי — מעלה סומק על לחייו של סינוואר ומעניקה לחמאס רוח גבית - וטרגי מכל, מרחיקה את הסיכויים שנראה בקרוב בקרבנו את שורדי ושורדות החטיפה.
גם בבריטניה במלחמת העולם השנייה היו אנשים כמו הסופרת וורה בריטן ששנאה את צ'רצ'יל, האשימה אותו בחרחור מלחמה וקראה להפסקת הלחימה נגד גרמניה הנאצית (לא ידוע אם היו גם הפגנות ברח' דאונינג 10) ושופרי התעמולה הגרמנים ניצלו זאת, אך רוב הציבור הבריטי בז להם.
לקרובי החטופים זכות ואף חובה להרים את קולם ולומר כל דבר גם אם הדברים מוטעים ובלתי הגיוניים ולפעמים חצופים ובלתי מאוזנים, אבל לא למי שמוליכים אותם שולל בציניות למען מטרות פוליטיות. כפי שניתן ללמוד מהכרזות והסיסמאות בהפגנות ובמצעדים, מטרתם כבר מזמן איננה שחרור החטופים ואולי לא הייתה גם קודם ובוודאי לא העיקרית, אלא הפלת הממשלה וקידום סוגיות פוליטיות שונות.
פעילות שמטרתה חילופי שלטון לגיטימית לחלוטין במשטר דמוקרטי, אך לא בזמן מלחמה ועל אחת כמה וכמה לא ניצול בלתי מוסרי של מצוקת החטופים וקרוביהם. הטקטיקה של מארגני ה"מחאה" (ואין המדובר באזרחים שלתומם ממלאים מדי ערב את כיכר החטופים) שקופה: להטות את הקריאות לשחרור החטופים מחוטפיהם לממשלת ישראל וכך ליצור תמונה כוזבת של אשמה כביכול בצד הישראלי.
גם את מעשי הבריונות האנטי-ישראלים והאנטישמיים בקמפוסים בארה"ב ובמדינות אחרות מתדלק הנעשה אצלנו ואולי גם את התגייסות בתי המשפט הבינלאומיים נגד מדינת ישראל, מנהיגיה ומפקדיה הצבאיים. אפשר אומנם לטעון שהסיבה הבסיסית להתארכות סיבלם של החטופים הייתה בלחץ האמריקני על ישראל בנושא "הסיוע ההומניטרי" ומבלי להתנות זאת בשיחרורם וכפי שכתב עמוס הראל בהארץ "הרחבת הסיוע ההומניטרי מפחיתה את הלחץ הצבאי והאזרחי שישראל מפעילה על החמאס", אך הדבר לא היה בשליטתנו. הימים ואולי השבועות הקרובים יהיו מבחן לא רק לנחישותם ותבונתם של מקבלי ההחלטות אלא גם לרגש האחריות של הציבור כולו.