עבורי איאס היה הפרח הכי מיוחד והכי יפה שצמח בערוגת הגינה, היהלום היהלום היקר והנוצץ ביותר ששובץ בכתר המשפחתי שלנו. כל שרציתי בחיים וכל מה שביקשתי זה לראות אותו כל יום מתהלך, לומד, פורח, משגשג, מתקדם, מחייך, מאושר ובונה משפחה שעליה יגן בכבוד ומתוך ערכים.
בלילה מר אחד התהפכו חיינו. היה זה ליל חורף סוער, מבוך ניתך ארצה, הברק האיר את האזור באור לבן ומאיים, רעם מבהיל הדהד באוזניי בקולות המזכירים תקיעות השופר במלחמות, רוח עזה השתררה לה בתוקפנות מאיימת. לבי פעם בפעימות של חוסר אונים. הרגשתי שמשהו רע קרה, ידעתי שבאותה עת איאס נהג בדרך חזרה מביתו של קרוב משפחה, אחרי ארוחה ערב לחיילים יומיים לפני גיוסם.
חיכיתי שאיאס יחזור הביתה והתפללתי שהכל יהיה בסדר. כעבור זמן מה, ראיתי אורות רכב שהתקרבו לעבר החלון. חיכיתי שאיאס ייכנס מהדלת - אבל הוא לא נכנס עד היום.
אחרי המתנה מורטת עצבים, הודיעו לי שאיאס היה מעורב בתאונת דרכים. לא נורא, הכל בסדר - ניסיתי לנחם את עצמי - מקסימום שברים, כמה ניתוחים ואשפוזים והכל יעבור. אבל לצערי - ואולי לטובתו של איאס - הוא לא היה צריך לעבור ניתוחים או אשפוזים.
הבשורה הקשה על מותו במקום נמשכה שניות ספורות, אבל עבורי היא הייתה אולי באורך מאה שנות אור, שנמשכות עד היום. המילה "נהרג" ריסקה את כולנו - את אבא, את האחיות ואותי. מסך שחור גדול ירד באחת. מעיניי דמעות זלגו וקולי נשנק. שמעתי הדי צעקות לא מובנות, יללות הבנות קרעו את אוזני, לבי סירב להאמין - ונשבר. השכל שבת ומחשבותי התרוקנו. הפכתי לערימת רגשות מבולבלת שמסרבת להכיר במציאות. חשתי כאילו מפיק סרטים מקרין את סרט האימה הכי מפחיד בחיי - אבל ההקרנה ללא תנועות, ללא קולות וללא רוח חיים.
כמעט עשר שנים של שכול עברו, בהן הפסדתי את האוויר, נשארתי בלי עבודתי כמורה - עבודת הקודש שהייתה בידי, נטשתי הכל ובאותו רגע עולמי חרב עלי. כיום, אחרי כמעט עשור של ייסורים, כאב וגעגועים, הכל עדיין מלווה אותי - המבט האחרון על הארון ששכב בו בני - הנשיקה האחרונה שנשקתי על מצחו הקר, החיבוק החם האחרון לגופו הקר, בניגוד לדרך העולם שבו אני זו שהייתי צריכה להיות מונחת בארון והוא העומד לצדי.
כל כך מתגעגעת אליך, מלאכי האהוב. הלוואי שזה לא היה קורה, הלוואי שלא עזבת אותנו ונשארת - כמה היה יפה לו השגת חלומותיך, כמה היה נחמד לו המשכנו את הדרך ביחד. אחיותיך "המלאכיות והנסיכות" כפי שקראת להן שולחות אליך נשיקות בלתי פוסקות. תמיד הן מספרות לך שתישאר אחיהן היחיד והאהוב. הן ימשיכו בדרך החינוך שלך, וערכיך יאירו את העולם באהבה הדומה לאהבתך לחיים. כולן מטות שכם לעזרת הזולת וכך ימשיכו לעשות בעתיד.
אומרים שהזמן מרפא את הכאב, אבל לא משכיח את הזיכרון.
ובכן, קהל הנכבד, ואנשי החינוך בכל הדרגים, אנחנו, כהורים, לא יכולים לשנות את העבר, ולא יכולים להחליף את המצב לאחר מעשה, אבל בוודאות מאמינים שבכוחנו למנוע או לפחות להפחית את הנזקים וההפסדים מהמלחמה שהולכת ומחמירה בכבישים. זוהי מלחמה איומה ביותר שאינה מבחינה בין דת, מין או גיל. בשמן של משפחות שכולות מתאונות דרכים אני קוראת לכולכם - הבה נגביר את החינוך התעבורתי בקרב הדור הצעיר. חינוך הוא הנשק החזק ביותר, והדרך הנבונה והבטוחה ביותר היא להשתמש בו כדי לשנות את העולם, את הדברים האלה כבר אמרו ויקטור פראנקל ונלסון מנדלה.
התאונות קורות בכבישים של כולם, אבל הכאב הוא אישי. משפחות שכולות כתוצאה מתאונות דרכים צועדות במנהרה חשוכה ללא מוצא. הן אינן רואות את הבא בדרכן, אבל הדלקת נרות קטנים בצדי המנהרה שלתוכה נקלעו בעל כורחן תסייע להן לראות את הבאות, ותקל עליהן להגיע למקום טוב יותר. אלה משפחות שזקוקות לחיבוק-הכלה, למבט של אכפתיות, כי כל חיבוק ועזרה יתרמו בהפחתת הכאב.
לעשייה שתציל חיים אין משמעות של קושי - אם האדם יהיה שווה עבורנו הכל. וכדבריך, איאס, אם לומדים מכישלון - זה יהפוך להצלחה. נוח על משכבך, מלאך שלנו.
אמך האוהבת