אלמלא אנו אנשים מאמינים הרי שלנוכח המתרחש לנגד עינינו היינו יכולים להיתפס לייאוש. בתוכנו מצויים אנשים יהודים, כולל כאלה המכהנים במשרות ביטחוניות בכירות, שלא למדו דבר מהניסיון ושאינם משכילים לראות את המציאות נכוחה. קשה אומנם להאמין אך אלה חוזרים על טעויות עבר ובכך, מתוך תמימות, טיפשות וחולשת דעת עלולים להמיט עלינו אסון. כך שמעתי אתמול את שר הביטחון יואב גלנט מסביר שהעסקה לשחרור חטופים שעל הפרק טובה לישראל. השר פרס שורה של נימוקים, רובם הבל. את האוזן צדה במיוחד האמירה לקמן המתייחסת לסיכונים העלולים להיווצר כתוצאה מהעסקה עליהה אמר ש "צה"ל וכוחות הביטחון יודעים לגבור." מזכיר לכם משהו? דע עקא שגלנט אינו לבד ויחד עמו, באחידות מצמררת, נשמעים קולות רבים של "לשעברים" וכאלה המשרתים בהווה. כולם כאחד (עדר, זוכרים?...) מדברים בקול אחד, מתעלמים מטיעונים לוגיים, מתכחשים לניסיון הכואב אותו צברנו ומלהגים דברים שכולם הבל וחוסר טעם או תבונה. "אם יש דבר אחד שלמדתי בשנת ההפגנות נגד הרפורמה - הוא: כמה קל להפוך אנשים אינטליגנטיים לאספסוף" ( דבריו הכל כך מדויקים של משה פייגלין). בעבר ובמטרה לשכנע את הציבור לתמוך בביצוע מהלכים מסוכנים והרי אסון שמענו מפי "גורמי ביטחון בכירים" אותן זמירות ואותן הבטחות ממש שלימים התבררו כריקות מכל תוכן. כך לפני החתימה על הסכמי אוסלו אז הבטיחו משווקי ההסכם שבעקבותיו נזכה למזרח תיכון חדש ולשלום המיוחל. מה שזכינו לו במציאות היה טרור חסר תקדים שהביא למותם של כאלף ושבע מאות יהודים, זה בנוסף לאלפי פצועים. הפגיעה בביטחון הייתה קשה, כך גם במצב הרוח הלאומי. שכול, פציעות, דם ופחד - כל אלה היו מנת חלקנו. לימים, לפני ביצוע הגירוש והחורבן בגוש-קטיף וצפון השומרון שידרו תומכי המהלך אחידות דעות מרשימה לפיה ה"הינתקות" (כפי כינויים את החורבן) טובה לישראל. זו, כך טענו, תביא לשקט וביטחון בדרום, תייצר תנאים לשלום עם הערבים ותוסיף לחוסן הלאומי ולמעמד הבינלאומי של ישראל. "עלינו להתנתק מעזה" כך הסבירו, ובכך להסיר מעורבותנו בה. על האזהרות אותם השמיעו מתנגדי ההסכם בדבר הסכנות הביטחוניות והאחרות, לרבות ירי קטיושות לעבר יישובינו, הגיבו "המומחים" בלעג - "לא שמעתי טענה מגוחכת מזו" זלזל ח"כ מאיר שטרית, אחד מרבים שלא שעו לאזהרות. יתרה מכך - אריאל שרון וחבר מרעיו הבטיחו שאם לאחר "ההינתקות" יהיה ירי "אפילו של טיל אחד" תהיה תגובה קשה וחסרת תקדים. ההמשך ידוע... חלפו כמה שנים ועל הפרק עסקת שליט הידועה לשמצה. תומכי העסקה הצליחו בעזרת מכונת הסברה משומנת ועתירת ממון ותקשורת, לייצר פסיכוזה המונית של ממש. מאות אלפי אזרחים הצטרפו כעדר נבער להפגנות ולמאמץ להגעה לעסקה כאשר התקשורת מלהקת את האירועים, משתתפת בהפקתם ומשמיעה את "מוסיקת הרקע" המתאימה ליצירת הפסיכוזה ההמונית. באחד מרגעי החולשה הגדולים בתולדותיו נכנע בנימין נתניהו ללחץ וניאות לשחרר למעלה מעלף רוצחים רבים מהם עם דם יהודי על הידיים (יחיא סינוואר יימח שמו וזכרו ביניהם) כדי לשחרר משביו את "הילד של כולנו". אי-אפשי בלא לציין ש"החייל שליט" נשבה בנסיבות שאינן מחמיאות (אם לנקוט לשון המעטה) לחיילות שלו למרות שהתמסרותו בקלות לשוביו אינה מפחיתה ממחויבות המדינה לפעול לשחרורו. זוכר אני כיצד הקימו תומכי העסקה אוהל מול בית ראש הממשלה בירושלים. האוהל עמד איתן במשך חודשים ארוכים ושימש מקום עלייה לרגל למוכי הפסיכוזה ולסתם יהודים רגישים ודואגים. לעומת זה, בשעה שהתייצבתי עם כמה עשרות חברים להפגין נגד העסקה כשבידינו שלטים עם תמונות יהודים שנרצחו על-ידי משוחררי עסקות קודמות (מאה שמונים ותשעה במספר!!), הגיעה כוח משטרתי שפינה אותנו לקצה הרחוב - שהרי ההצגה חייבת להימשך במעמד צד אחד בלבד, "הצד הנכון"... הזהרנו שהמשוחררים יחזרו לרצוח, הזהרנו שדם יהודי רב יישפך, הזהרנו שכניעה כזו תחזק מאוד את האויב הערבי ותחליש מאוד את החוסן הלאומי, הזהרנו ששחרור כזה יגביר את המוטיבציה של הרוצחים הערבים ביודעם כי ימיהם בכלא הישראלי קצובים וכי ישוחררו בעתיד בעסקות דומות. הזהרנו שהעסקה תעודד חטיפות נוספות. התרענו על הסכנות!! אלא שמולנו התייצבו "גורמי ביטחון בכירים" והבטיחו שישראל תדע כיצד להתמודד עם הסכנות. את "הידע" הזה, כיצד להתמודד עם הסכנות חווינו כולנו, בצורה הכי כואבת שאפשר לתאר, בשבעה באוקטובר האחרון.