בחדשים האחרונים השתתפתי בטקסי קבלת שבת, שעורכת קהילת חברי קיבוץ נחל עוז. הקהילה, המפוזרת מאז 7 באוקטובר ברחבי הארץ, מתקבצת לערב אחד ביום ששי באוהל הממוקם ברחבת ככר החטופים בתל אביב. מרגש לראות אם ובת המדליקות נרות שבת בקבלת השבת וחברת קיבוץ מברכת את הברכה המסורתית, כשלמעשה הן נושאות תפילה לראות את אבא של הילדה, שכבר תשעה חודשים חי בבית המטבחים בעזה תחתית. חי תשעה חודשים מול אימת המוות שתקטול את חייו. לא מש מעיני מבט דמוע של ילדה, המקדשת על נרות של שבת מיותמת, שבת בוכייה. קשה לי להבין איך ממשלת ישראל לא הפנתה עד היום מבט לפניה הדמועים של ילדה, הרוצה את האבא האהוב, שעקב מחדל של זרועות ממשל שלנו הוא כרגע נמצא בגיא ההריגה. לא משה מעיני אטימות הלב של ממשלה, שרומסת ברגל גסה את הציווי המוסרי והערכי של ההלכה בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנ"ב, סעיף ג': "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים הוּא כְּאִילוּ שׁוֹפֵך דָּמִים". כשאני יושב בערבי קבלת שבת של חברי קיבוץ נחל עוז, אליהם מצטרפים פליטי הקיבוצים השכנים, עיני משוטטות בכתבי הרמב"ם, ואני מתקשה להבין איך ממשלת ישראל לא קשובה לצו המנוסח בבהירות רבה במשנה תורה לרמב"ם, סדר זרעים, הלכות עניים, פרק ח' הלכה י': "אֵין לְךָ מִצְוָה רַבָּה כְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים". ביום שישי בטקס קבלת השבת, כששמעתי את קולה של האם הזועקת לעם ישראל לצאת לרחובות, חשתי שברון לב כי העומד בראש הממשלה וחבריו באגף המשיחי רחוקים מלהקשיב לקולה של ילדה קטנה, שרוצה רק את אבא שלה, שהוא קורבן מחדל, שיש לו אשמים, ובין האשמים לא נמצא האבא. בחצי השנה האחרונה הכשיל בנימין נתניהו פעם אחר פעם את התקדמות המגעים לעסקות החטופים - בעיקר כשהגיעו לרגעים המכריעים. אני מְעֻדָּד מהמחויבות לחיי החטופים של שר הביטחון הנאמן לציווי המוסרי העליון באמרו - "ההסכם למען השבת החטופים, מעבר לחשיבותו במובן המוסרי הדחוף של הצלת חיים, יש בו את הערכים הבסיסיים, הנדרשים לחברת מופת ולחברה חפצת חיים". אני מתפלל שבנדבכי הקיומיות היהודית יזקיפו קומה דבריו של גלנט, אך מכוננת בי התחושה הקשה, שהנדבכים המוסריים של גלנט יתמוססו, מה שעלול להביא, שכאשר יוחזרו 120 החטופים, הם יוחזרו בארונות מתים.