ברוך השם, הלכתי להפגנה בקפלן והחמצתי חלק מדברי השקרן מעמיד הפנים
בנימין נתניהו. אבל לא נפטרתי מכולם. הגעתי למחציתם השנייה. אירוע מביש, הטלוויזיה הבולשביקית בעברית, ישראל, העמידה את כל מסכיה באורח חד-צדדי לרשותו של נוכל ורמאי ונאשם בפלילים וחשוד בעבריינות, ומה לא.
אחר כך קראתי את מלוא הטקסט ושבתי להתבונן בפניו של נתניהו, ואמרתי בליבי שהוא גם איש מסכן, עלוב.
צה"ל חיסל (כנראה) את
מוחמד דף. הצלחה ניכרת. לנתניהו אין משפט חיבה ותודה לומר ללוחמים, לעושים במלאכה כמפקדי צה"ל וראשי השב"כ. לא שאינו רוצה. הוא אינו מסוגל לפרגן למישהו אחר. זה דחף שאינו בר כיבוש, מושג ידוע ומוכר בפסיכולוגיה.
עצמתי לרגע את עיניי ודימיתי שבמקום הנוכל הזה ניצב ראש הממשלה
מנחם בגין ומקיים את מסיבת העיתונאים הזאת. אנחנו, הוותיקים, יודעים בדיוק מה היה נאמר שם. פנים קורנות ושפע של תודה והוקרה ללוחמים. חמש פעמים במשפט "גור אריה יהודה", ו"אחיי גיבורי התהילה", ו"מנשרים קלו, מאריות גברו", ודווקא מפני שהיה מעביר את התהילה אליהם הייתה אלומת אור חזקה נשלחת באהדה גם אל בגין.
אבל הפוסט הזה הוא שגיאתי המקצועית, כי מבחינה מוסרית אסור להעמיד את מנחם בגין - האיש שקבע כי "מלחמת אחים לעולם לא" - בהשוואה למסית ולמדיח ולאגואיסט האנוכי הזה נתניהו. סליחה, אין מקום להשוואה.