הסוגיה הנפיצה של חוק הגיוס שבה ועלתה על סדר היום הפוליטי הישראלי, והפעם ביתר שאת, עד כדי איום על שרידות הממשלה, הן מצד מערכת המשפט והן מקרב גורמים בקואליציה העומדים על ההכרח ביישום הלכה למעשה, של המושג האלמותי - שוויון בנטל.
פסק הדין של בג"ץ מ-25 ביוני 2024 לפיו המדינה מחויבת לגייס את תלמידי הישיבות לצבא, ובלשון הפסיקה - "על המדינה לפעול לאכיפת הוראות חוק שירות ביטחון של תלמידי הישיבות", לא זו בלבד שהוא קטגורי וגורף אלא שנקבעו במסגרתו סנקציות מיידיות שנועדו לדרבן את השלטונות לממשו ללא דיחוי.
על אף אופיה הקונטרוברסלי של סוגית גיוס החרדים לצבא, והעובדה שהעיסוק המערכתי בניסיון לגיבוש פתרון מתואם ומוסכם ל"תפוח אדמה לוהט" זה, הוא רב-שנים, הרי שיש לתהות על הרציונל שהנחה את שופטי בג"ץ בהתעקשותם לפסוק דין בעיתוי שאין רגיש ממנו, בעיצומה של מלחמה שלא ידענו כמותה.
אין להתכחש לאילוצים המיידיים הרובצים על צה"ל בתחום כוח האדם, נוכח האתגרים הביטחוניים הניצבים בפני ישראל, הן בגזרת רצועת עזה והן בחזית הצפון מול חיזבאללה, אולם מן הדין להכיר ביושר שגיוס מאסיבי של חרדים לצה"ל, גם אם היה מתממש ברוח פסיקת בג"ץ (והנחיית היועצת המשפטית לממשלה), לא היה בו כדי לענות על צרכיו האקוטיים של הצבא.
מעבר לכך, נהיר לשופטי בג"ץ כי אכיפת הוראות חוק שירות הביטחון על תלמידי הישיבות, אינה עניין מנהלתי גרידא, אלא סוגיה המשיקה בעליל למישור הפוליטי, בהינתן משולבותן של מפלגות חרדיות בקואליציה הממשלתית וגישתן המסורתית המסויגת מגיוס גורף של לומדי התורה. לפיכך, השימוש בשם הפועל "לאכוף" בהקשר לגיוס ללא תנאי של החרדים לצה"ל, טומן בחובו פוטנציאל של משבר חוקתי, עד כדי סכנת גלישה להתנגשות לא פשוטה עם גורמי אכיפת החוק. בכך לא רק שייצא שכרנו בהפסדנו, אלא שגם חרדים שיגויסו בעל כורחם יהיו לטורח על הצבא.
דווקא משום כך, שומה שמערכת המשפט תיתן דעתה להליכי החקיקה בהסכמה המקודמים בכנסת, במטרה לגבש מתווה גיוס הדרגתי הולם, באופן שיספק מענה לקיבולת הקליטה של חיילים חרדים בצה"ל. נראה שזהו המתכון האולטימטיבי שיאפשר לכל הצדדים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, באופן שימנע זעזועים חברתיים מיותרים בחברה הישראלית החשופה גם כך לשסעים ומתחים.
למגינת הלב, כדי לגשר על פערי כוח האדם המיידיים בצה"ל, נוכח האתגרים הביטחוניים הניצבים בשער, לא יהיה מנוס ממתיחת השמיכה מאיתור אנשי המילואים שלא נוצלו עד כה, ועד הארכת משך השירות של חיילי החובה.
גישתו השכלתנית של דוד בן-גוריון לסוגיות של דת ומדינה
נוכח צבר הרגישויות האופף את העיסוק בסוגיית גיוס בני הישיבות, יש עניין בהפניית תשומת ליבם של העוסקים במלאכה להתנהלותו של
דוד בן-גוריון ראש הממשלה הראשון בסוגיות המשיקות לענייני דת ומדינה, כפי שמשתקפת בספר "בן-גוריון מביט לאחור" - שיחות עם משה פרלמן (במהדורה באנגלית בכותר משנת 1965). גרסה עברית של הספר יצאה לאור ב-1987, בכותר "דוד בן-גוריון".
מתחוור כי בן-גוריון הפנים את עוצמת הרגישות המשתקפת מהעיסוק בסוגיות דת ומדינה, והיו לו תובנות מושכלות, כיאה למי שהקים את המדינה מתוך אילוצים בלתי אפשריים כמעט. כמה מובאות מדבריו ישקפו את גישתו הרגישה כמתחייב ממורכבותה של החברה הישראלית המתגבשת:
... כאשר ביקשתי להציג את חוק הגיוס לשירות לאומי, המפלגות הדתיות הבהירו שהן תומכות בעניין, אולם הן עמדו על כך שכל המטבחים בצבא יהיו כשרים. מטבחים כשרים היו מבחינתם בעלי חשיבות מן המעלה הראשונה, בעוד מבחינתי היה זה אינטרס משני. היה זה מחיר שהייתי מוכן לשלמו בתמורה לתמיכה מליאה של מפלגות אלה בסוגיה בעלת חשיבות ביטחונית חיונית. לו הייתי מסרב לדרישתם, הגם שהיו עדיין מגבות את חוק השרות הלאומי, הרי שהייתה נותרת ברקע מידה של כעס ותרעומת בקרב המגזר הדתי באוכלוסייה. לעומת זאת נמתחה עלי ביקורת נוקבת בכנסת, על-ידי כמה מפלגות שמאל בטענה שנכנעתי למעשה לכפייה דתית, אולם הערכתי שהצדק היה עמי בעצם ההבאה בחשבון של כל האינטרסים הנוגעים לביטחון הלאומי.
באותה נשימה הסכמתי שלא לשנות את עקרון "הסטטוס-קוו" בהתייחס לסמכות הדתית הנוגע לענייני המעמד האישי. ידעתי שהדבר יקשה על חלק מהאזרחים, אולם חשתי שוב בראיית האינטרסים הלאומיים, שהיה זה מושכל לשמר את תמיכת המפלגות הדתיות לטובת מהלכים בעלי חשיבות עליונה לקיומה של המדינה החדשה, ועל כן לשלם את המחיר הקטן יחסית הכרוך בשימור הסטטוס-קוו הדתי.
... הייתי נחוש בקביעה כי ישראל חייבת להיות מדינה חילונית, נשלטת על-ידי ממשלה חילונית ולא רשות דתית, ועל כן עשיתי ככל הניתן, לשמור את הדת מחוץ לממשלה ומחוץ לפוליטיקה. ככל שהדבר תלוי במדינה, הרי שהצלחנו במשימה זו, ישראל היא אכן מדינה חילונית. אולם למרבה הצער, לא יכולנו לנתק לחלוטין את הדת מהמדינה, בשל קיומן של מפלגות דתיות...
בנקודה זו נדרש דוד בן-גוריון להתייחסות להתנהלותו לנוכח גישתו העוינת של הזרם החרדי הקיצוני "נטורי קרתא", כך אמר:
... אני מגלה סובלנות כלפי כל פעילות דתית אשר מתנהלת במתחם הלגיטימיות, ומתנגד בתוקף לכל פעילות בלתי לגיטימית, גם אם זו מבוצעת על-ידי הזרם הדתי הקיצוני ביותר דוגמת "נטורי קרתא".
נטילת החוק לידיהם והטרדת אזרחים המחללים את השבת לפי תפיסת עולמם, מסווגים אותם כקבוצה המסרבת להכיר בריבונותה של מדינת ישראל. יש לנקוט באמצעים כדי לרסן אותם, אולם אין המדובר בצעדים מקובלים.
ואכן יש סיבות מיוחדות מדוע יש לנהוג בהם בכפפות של משי. אני מאמין ש"נטורי קרתא" היא קבוצה שפנתה לדרך מוטעית, אולם אני משוכנע בהחלט שהם כנים לחלוטין. העובדה שהם מהווים קבוצה קטנה היא סוג של נחמה.
בן-גוריון מנמק באופן שכלתני את גישתו הפשרנית עד כדי סלחנית, בסוגיה זו, כאשר לדבריו -
... מדוע אם כן אין אנו מטפלים בהם כפי שהיה עלינו לעשות כלפי כל מפרי חוק אחרים? בראש וראשונה, תמיד יהיה זה קשה ומורכב יותר כאשר המניע להפרות החוק נובע מאמונה דתית עמוקה. סיבה נוספת נובעת מהעובדה שהם ["נטורי קרתא"] מייצגים עולם שרובנו באו ממנו, עולם שהכרנו בילדותנו, עולמם של סבינו אשר היה להם אותו עולם מושגים, אותה השקפת עולם, אותו לבוש, אותם זקנים; הם נראים בדיוק כמו סבינו. כיצד אם כן ניתן להשליך את סבך אל בית הכלא, גם הוא יידה עליך אבנים? יתר על כן, הם טוענים שהם משמרים את אותן אמונות שבעבורן היו אבותינו הקדמונים מוכנים להקריב את חייהם.
אשר לאינטראקציה בין המפלגות הדתיות הציוניות לבין "נטורי קרתא", סבר בן-גוריון כי -
... מתקיים גם ממד פוליטי הנובע מהסתייגות ממשלתית להשתמש במקל גדול נגדם. שוחחתי עם המפלגות הדתיות החברות בקואליציה. הן ציוניות ומזדהות לחלוטין עם האינטרסים הלאומיים של המדינה, דהיינו מגלות אחריות מלאה. אולם ככל שעסקינן בסוגיות דתיות, הן מצויות בהסכמה עם חלק מדרישותיהם של "נטורי קרתא". גם הן היו רוצות לראות איסור תחבורה בשבת, על-אף התנגדותם לכפיית גזירה זו בכוח. למרות זאת, יקשה עליהן להישאר בקואליציה אשר נוקטת יד קשה נגד קבוצה אשר לחמה, גם אם באופן בלתי חוקי, עבור שמירת השבת. אלו הן הסיבות העיקריות מדוע יש לנהוג בסוגיה זו באופן מעודן.
בן גוריון מטיף לגישה פשרנית אשר תמנע צעדי אכיפה נוקשים
מן הנאמר לעיל ניתן להסיק כי בהינתן מורכבותה של החברה הישראלית על זרמיה השונים, הדרך הנאותה לטפל בסוגיות שנויות במחלוקת עוברת מחייבת מציאת פשרה הולמת, ובלבד שיימנע הצורך בהפעלת "מקל גדול" נגד מי שרואה אחרת את המציאות.
הדגש בדבריו של בן-גוריון שכוחם יפה גם בהתייחס לימינו אנו, ולסוגיית גיוס בני הישיבות בפרט, משתמע מהתובנה לפיה תמיד יהיה זה קשה ומורכב יותר כאשר המניע להפרות החוק נובע מאמונה דתית עמוקה. המשמעות הנובעת מכך היא ככל שיתפתחו נסיבות אשר יעמתו את הממסד החילוני עם הממסד הדתי, הרי שניסיון מערכתי לכפות את ערכיו על הציבור החרדי נדון לכישלון, ועלול לפרק את המרקם העדין המרכיב את חלקי החברה הישראלית.
גם כאשר אין ערך נעלה יותר מהמשמעות האולטימטיבית של עקרון "השוויון בנטל", הרי שהגישה המשפטנית הקרה, הנצמדת באדיקות לחובת הגיוס לכולם, גם אם היא צודקת מעיקרה, אינה מושכלת, ובהכרח אינה ברת-יישום בהינתן האמונה הדתית העמוקה המנחה את עמדת הממסד הרבני בסוגיית גיוס בני הישיבות.
מכל מקום, בהעדר פתרון מוסכם, אין להוציא מכלל אפשרות את ההיתכנות למהלכי מחאה בוטים מצד גורמים המתנגדים לממשלה בקריאה ל"שוויון בהשתמטות"; אולם קיים ספק של ממש אם תהיה תוחלת רצינית למהלך הפגנתי דווקאי מעין זה, בהינתן מכלול האיומים הנשקפים לביטחון ישראל.
יש אם כן הכרח לגיבוש מסגרת מתואמת ומוסכמת על הצדדים הנוגעים בדבר, באופן שתוביל לשינוי מדורג, באמצעי שכנוע מעוגנים היטב במציאות הביטחונית הבלתי שגרתית בעליל, של גישת ראשי המגזר החרדי בסוגיית הגיוס. ברי כי גישה משפטנית לעומתית ונוקשה, הן של בג"ץ והן של היועמ"שית, הרואה לנגד עיניה אך ורק את המילה הכתובה ונעדרת קורט של תשומה יהודית ייחודית, נועדה להיכשל, על כל המשתמע מכך.
תפיסת עולמו הממלכתית והרגישה של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, בסוגיות של דת ומדינה הוכיחה את עצמה, ועל-פי תובנתו - "היה זה מושכל לשמר את תמיכת המפלגות הדתיות לטובת מהלכים בעלי חשיבות עליונה לקיומה של המדינה החדשה, ועל כן לשלם את המחיר הקטן יחסית הכרוך בשימור הסטטוס-קוו הדתי".